אני לא מתביישת להגיד שאני שונאת טיסות. 'שונאת' זה בעצם ביטוי מכובס ל'מפחדת פחד מוות'. אבל כשאני שוקלת את האופציה של לא לטוס בכלל, מול האופציה של לוותר על כל הנופים עוצרי הנשימה שבעולם, על העדכון התרבותי מחויב המציאות, או על שינוי האווירה הלחוצה שבה אנחנו שרויים ביומיום – אני מחליטה לשים את נפשי בכפי ולעלות שוב על מטוס.

מיותר להוסיף שכל טיסה מלווה אצלי בתחושה בסיסית שזוהי הטיסה האחרונה. בימים שלפני הטיסה  אני משתדלת להשלים את כל המשימות שהתחלתי, לשלם את כל החובות, לרוקן את המקרר ואף פעם לא מצליחה להימנע מספירת שורה ארוכה של כבשים בלילה שלפני.

כשאני כבר במטוס, חוגרת את חגורת המושב, מתחיל השד הקטן שבי בסדרת ייסורי החרטה: "למה היית צריכה בכלל לעלות על מטוס? מה כל כך רע לך בבית? מה כל כך דחוף לך לראות בפריס את התערוכה של לואי ויטון  כשאת יכולה לראות אותה ב'יוטיוב' מבלי לזוז מהכסא?"

כיסי אוויר מקפיצים לי את הדופק ומעלים לי את לחץ הדם. דיילת עם הבעה לא ברורה על פניה- מבשרת אסון מתקרב, וכל צליל חריג ברעש המנועים מסמן את הקץ הצפוי. אבל כשאני מגיעה סוף סוף ליעד בחו"ל וגלגלי המטוס נושקים לאדמה- אני נעשית מיד גיבורת-על ושולפת את תכנית המשימות שהכנתי, מוכנה להתחיל מיד במסע המופלא.

כל זה נכון לסתם טיסה. אבל מה קורה כאשר סתם טיסה הופכת לטיסת אימה ואני נאלצת  להשתתף בה בעל כרחי במשך שלוש שעות תמימות?

הנה הסיפור לפניכם. זה לא קרה בסרט. זה קרה בטיסת ארקיע   IZ2743  לפריס ב-2 באפריל, 2012 ואני הייתי על הטיסה הזאת.

שוטרים צרפתים עוצרים את המתפרע בנמל תעופה שארל דה-גול

…אנחנו נמצאים בקושי שעה באוויר כאשר דיילות מבוהלות מתחילות להתרוצץ הלוך וחזור בתא הנוסעים ומדברות שוב ושוב עם מישהו בטלפון שהיה ממוקם במקרה ממש לידינו. הכלכל הראשי, מנסה להרגיע אותן ולהפגין קור רוח, אבל לאוזנינו מגיעות צעקות אימים של מישהו שצורח בקול היסטרי ולא ברור לנו מה הוא רוצה. האופציה הראשונה שעולה, ולא רק על דעתי, היא שזהו טרוריסט שמנסה להשתלט על המטוס. כעבור כמה דקות אימה, לוקח הכלכל  את הטלפון ומודיע: " יש לנו בעיה על המטוס. יש נוסע שמתפרע ואנחנו לא מצליחים להשתלט עליו. אני מבקש מכל מי שיכול לעזור – לגשת אלי". העניין נשמע חמור, והפעם, לא רק לאזני הרגישות. הנוסעים מתחילים להתלחש. כמה נוסעים אמיצים הולכים להציץ וחוזרים עם פרצוף מודאג. הצעקות ממשיכות והדיילות מבקשות מכל הנוסעים לעבור לקצה המטוס ולהשאיר את המעברים פנויים. הכלכל לוקח שוב את הטלפון ומודיע: "בקשנו רשות לנחיתת חרום בגלל שאנחנו לא מצליחים להשתלט על הנוסע המתפרע". עוברות עוד דקות ארוכות כנצח. אנחנו מצטופפים בקצה המטוס ומחכים להסבר נוסף. בשלב זה נכנס לפעולה נוסע צרפתי בשם סטפאן, מדריך אגרוף במקצועו, שהיה למזלנו על הטיסה, ומצליח להשתלט על הנוסע המתפרע ועכשיו הוא מבקש אזיקונים בשביל לכבול אותו. אבל מתברר שאין על המטוס אזיקונים. הדיילת מצליחה לחלץ בקושי את האזיקון של ערכת העזרה הראשונה ומושיטה לו וכשזה לא מספיק היא מוסיפה עוד כמה חגורות של מושבים. הנוסע המסוכן נכבל ועכשיו מגיע מסר יותר מרגיע: "הצלחנו להשתלט על הנוסע המתפרע, כולכם יכולים לחזור למקומותיכם!"  כמה דקות אחרי שאנחנו מתיישבים במקומותינו, שוב מתחילות הצעקות וכך זה נמשך און אנד אוף בערך שלוש שעות עד הנחיתה בשארל דה-גול בפריס. לאחר הנחיתה אנחנו מצווים להישאר במקומותינו עד שכמה שוטרים של משטרת צרפת עולים על המטוס ועוצרים את המתפרע.

אני בעיקרון לא רואה סרטי אימים על טיסות. אתם כבר יודעים למה. אבל אם אני במקרה מול הטלוויזיה וסרט כזה מתחיל- אני מיד עוברת לערוץ אחר. אבל מה קורה כשב"סרט" הזה אני משתתפת- ואין לי אפשרות להחליף ערוץ? מתברר שבמקרים כאלה מתגלה היכולת המופלאה שיש לכל אדם לעבור חוויות שהוא לא תאר לעצמו שיוכל לעבור אותן אי פעם…

ואם חשבתם שסתם המצאתי את כל הסיפור, אז הנה לפניכם הסיפור כפי שהופיע ב- nrg   והנה  גם האייטם בynet

ואם אתם גם רוצים תשובה לשאלה המתבקשת, אז התשובה היא: כן!

אני כן אמשיך לפחד ואני כן אמשיך לטוס!

מודעות פרסומת