אתם מכירים מישהו שלא אוהב את חג הפורים?  כנראה, שאין הרבה.  כי בינינו, כמה חגים תמצאו במסורת היהודית שהם חפים מקללות ואיחולי שמד? כשאני חושבת על זה, מתבררת לי העובדה הפשוטה:  כשאנחנו רוצים לברך את עצמנו, אנחנו מקללים את אויבינו! אתה הבנת את זה ברוך? ובדיוק על זה אמר אוסקר ויילד  "האדם אינו יכול להיות זהיר מדי בבחירת אויביו" שזה כמעט אותו הדבר, רק יותר תרבותי.

הנה למשל, החג שפותח את החגים, ראש השנה. על כל ברכה ליהודים, ספרתי לפחות שתי קללות לגויים. רוצים דוגמה? הנה, כך מברכים על התמר: "שייתמו שונאינו וכל מבקשי רעתנו" והברכה על הסלק: "שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", והברכה על הכרתי (אצלנו בבית זה היה דלעת) "שייכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו".

רוצים איזו ברכה לפסח? למה לא? הנה "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך"…

אבל, בפורים, איזה כיף. במקום לקלל את הפרסי-איראני ההוא, שכמעט השמיד את כל היהודים, אנחנו מתחפשים, שותים ואוכלים אוזני המן. הפואנטה היא שדווקא לממלא מקומו הנוכחי  עלי אדמות, הייתי שולחת בשמחה כמה קללות עסיסיות במקום שיגור הפחדות חסרות בסיס. אבל, מי אני שאתווכח עם המסורת? אני בסך הכל רוצה לשמוח בפורים, ואם זה מלווה בברכת הרבנות, אז מצדי זה סבבה. לגמרי סבבה.

ולמה קראתי לפוסט הזה אי-פורים? כי הוא מלווה באיפורים מקסימים של איריס עשת-כהן וצילומים מקסימים לא פחות של מולה עשת והם מוגשים לכם כאן באדיבות היוצרים. ותודה רבה למולה עשת על הצילומים ולאיריס על האיפורים.

ולכולכם, חג פורים שמח. תתחפשו, תבלו ותיהנו !!!

מודעות פרסומת