השתקפויות. מילה כל כך משומשת. נדושה לעייפה. מה כבר לא העמיסו על גבה? פסיכולוגיה ופילוסופיה, אמנות וספרות, טבע וגם מטפורות מכל הסוגים והמינים. אבל יש בעולמנו גם השתקפויות אחרות. השתקפויות ללא משמעות. ללא מילים גבוהות וללא תיאוריות ניו-אייג'יות. כולה, אני והמצלמה שלי הולכים ביום גשם בין השלוליות. 'להוציא או לא להוציא את המצלמה?' אני מהססת.  בסוף הוצאתי. הקלקתי. באתי הביתה והופתעתי ממה שיצא.

הלוקיישן: מגרש החניה בארלוזורוב פינת בן-יהודה, בתל-אביב. מקום משעמם ומשמים. השמים כמו שמיכת פלאנל אפורה ועבה. אבל יש קרעים בשמיכה ודרכם חודרת השמש. ומשהו קורה. כמו סינדרלה שהופכת לנסיכה- הופך המגרש העלוב לממלכת קסמים. כמעט שאפשר להיכנס לאחת השלוליות ולהיות עליסה בארץ הפלאות, או לחצות את הקווים ולהיות הארי פוטר…

אני נותנת לצילומים לדבר בעד עצמם.  לי אין שום דבר משמעותי להוסיף, מלבד אולי הציטוט הכל כך אהוב: "הדברים היפים באמת- סמויים מן העין" ( הנסיך הקטן, אנטואן דה- סנט אקזופרי)