ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet

והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון.  תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה 'גינתי-ים' בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון 'פלסטיין-פוסט' בתאריך 18.7.45.

תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון 'פלסטיין-פוסט'.

תצוגת אופנה נשכחת מאוסף "ביתמונה"

סיפור בלשי על פענוח ההיסטוריה דרך תמונות

אני לא אוהבת סיפורי בלשים. גם לא סרטים. טוב, אולי חוץ מאלה של היצ'קוק,
כמו "מזימות בין-לאומיות", שכבר ראיתי לפחות חמש פעמים ועדיין אני במתח
בכל פעם שאני רואה את הסצנה שבה מטוס הריסוס מנמיך ורודף אחרי קארי גרנט
בשדה התירס.
כשאני חושבת על זה, העניין נראה קצת סכיזופרני. מצד אחד, אני מסוגלת בהחלט לנטוש
את המרקע בשלב הכי מותח בסרט  ולעבור לקריאת מיילים בחדר העבודה או להכנת נשנוש
מושקע במטבח. מצד שני, אני חוקרת אופנה, ומה זה מחקר אם לא סיפור בלשי? הרי כל מחקר מתחיל עם
הנחת יסוד, תזה, שהיא בעצם סוג של חידה שבכדי לפתור אותה יש לאסוף הרבה מאוד אינפורמציה.
ככל שהאינפורמציה נדירה יותר – כך עולה ערכו של המחקר.
לפעמים המזל תורם לגילוי פרטים חשובים  לגמרי במקרה ולפעמים גם אינטואיציה יכולה לעזור.
אבל חשוב מאוד לא לבנות על המזל ולא לסמוך על האינטואיציה, כי אז התוצאה עלולה להיות מעוותת.
הדרך לניצחון, כלומר לפתרון, תמיד רצופה כוונות טובות, אבל יש בה גם עליות וירידות, אכזבות
והצלחות. ורק עקשנים כפייתיים, כמוני, למשל, ממשיכים בה עד הסוף.
אבל כל מה שכתבתי עד כאן הוא רק ההקדמה לנושא שעליו אני רוצה לספר בפוסט זה.
והנושא הוא אוסף התמונות שנקרא "ביתמונה".
בגד ים של אלד מהספר "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996)  
זהו מפעל אדיר של  איש אחד, משוגע לדבר, נדב מן, האיש והביתמונה.
הוא נוסע קילומטרים רבים לארכיונים נידחים של צלמי עבר, או לבתים שיש בהם אוספי תמונות
נדירים,  סורק את התמונות ושומר אותן בארכיון ביתמונה שבקבוץ מרחביה.
יש לו כבר אלפי תמונות שאותן סרק ואת חלקן אולי כבר ראיתם  באתר זה. הבעיה עם אוספים
מסוג זה היא שבמקרים רבים אין פרטים על האנשים או על המאורעות המצולמים ולפעמים אפילו
שנת הצילום לא ידועה.
כדי להפוך את הצילומים האלה למסמכים היסטוריים יש להשלים פרטים אלה.
נדב שלח לי כ-30  צילומים מאוסף ביתמונה, שצולמו על ידי מיקו שוורץ ז"ל  ואשתו, טרודי.
בצילומים מופיעים דגמים מתצוגת אופנה בארץ-ישראל. הפרטים לגבי הצילומים האלה לא היו ברורים.
טרודי זכרה שהם צולמו בקולג' "אל איברהים" בירושלים, בשנת 1944.
התבוננתי בצילומים עשרות פעמים עם ובלי זכוכית מגדלת. באינטואיציה ראשונית נראה היה לי
כי הדגמים שבצילומים אינם דגמים של תלמידי קולג' אלא של יצרנים מקצועיים, וזה בגלל
שאיכות התפירה ומסחריות הדגמים לא מתאימה לסגנון עבודתם של תלמידי קולג'.
היו לי ספקות גם לגבי הלוקיישן. זה לא נראה לי כמו חצר של קולג' ירושלמי.
באחת התמונות  הבחנתי במודעה תלויה בצד ימין שעליה מודפס "תערוכת אופנה בקפה גינתי-ים".
ידעתי כי "גינתי ים" היה בית קפה ידוע בתל-אביב בשנות ה-40.
ואכן מצאתי  תמונה של המקום בקטלוג התערוכה  "בתי  קפה בתל-אביב" שאותו כתבה האוצרת,
חברתי, בתיה כרמיאל. השוואה בין הלוקיישן של תצוגת האופנה שבצילומים לבין קפה "גינתי-ים"
העלתה שזה אותו הלוקישן בדיוק. כלומר, תצוגת האופנה לא נערכה בקולג' "אל אברהמיה"
שבירושלים המזרחית אלא בקפה "גינתי-ים" שבתל-אביב.
המשכתי להתבונן  בתמונות וגיליתי שבאחת התמונות מופיע קו חוף עם סירת מפרש, וזה כבר
אישרר את ההנחה שלי שתצוגת האופנה המצולמת לא נערכה בירושלים.
הלאה. באחת התמונות מופיעה דוגמנית בבגד-ים. הדוגמנית נראתה לי מוכרת, חיפשתי צילומים שלה
בספרי "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996), ואכן מצאתי אותה מדגמנת עבור "אלד" בשנת
1942 בגד-ים שנראה דומה מאוד לבגד הים שמופיע בתמונה.
יכולתי לקבוע על פי הדגמים שהם יוצרו בתקופת מלחמת העולם השנייה. יכולתי לזהות בהם
את סגנון ה"תועלת" שהיה נהוג בארץ ישראל בין השנים 1942-1946 ושאילץ את יצרני
ההלבשה בא"י להשתמש בכמות מינימלית של בד ליצירת כל דגם.
נתון שבולט לעין הוא שהגברים שבקהל לבושים במכנסי חאקי באורך הברכיים ובחולצות חאקי וכן
בנעליים חצאיות (כך נקרא דגם נעליים זה באותה תקופה) וגרבי ברך, לפי זה יכולתי לקבוע כי אכן
התקופה היא תחילת עד אמצע שנות ה-40.
לסיכום, הגעתי למסקנות אלה:
הדגמים אינם של תלמידי הקולג' "אל איברהימיה" (זה שמו הנכון של הקולג' במזרח ירושלים,
שנסגר בשנת 1948) אלא של יצרנים תל-אביביים.
הדגמים לא צולמו בחצר הקולג' בירושלים, אלא בתל-אביב, בקפה "גינתי-ים".
התצוגה נערכה בין השנים 1942-1946 ונקראה באותה תקופה "תערוכת-אופנה".
שלחתי  לנדב מן  את המסקנות האלה והוא אמר שלדעתו אני צריכה לעבוד במחלקת הבילוש של
משטרת ישראל. לי נראה שהמשטרה מסתדרת גם בלעדי, אבל אם במקרה יש למישהו תמונות
משפחה ישנות הקשורות לאופנה בארץ-ישראל – אתם מוזמנים לשלוח אליי ואני מבטיחה לעשות
כמיטב יכולתי כדי לפענח את הפרטים הרלבנטים.
אתם, מצדכם, תוכלו לתרום בכך להרחבת המאגר ההיסטורי של תמונות ארץ-ישראל.
מודעות פרסומת