כשהייתי ילדה  קטנה אהבתי את הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה", שנשמע בערך כך: ילדה קטנה מקבלת מאמא שלה שמלה חדשה לשבת ומשתדלת מאוד לשמור עליה נקיה. היא פוגשת בדרך איש זקן שסוחב בקושי על גבו שק פחמים ונחלצת לעזור לו. כשהוא נעלם מהעין מגלה הילדה ששמלת השבת שלה התלכלכה מהפחמים. היא עצובה מאוד ובוכה על השמלה המלוכלכת… ואז שולח  הירח קרני אור אל השמלה שלה וכל כתם פחם הופך לכתם אור. את הסיפור כתב יצחק דמיאל בשנות השלושים של המאה העשרים, והוא פורסם בשבועון "דבר לילדים" וגם הוצג בשנות ה- 70.

הציור הנאיבי שעל כריכת הספר המקורי

אבל כיום, הסיפור שפעם אהבתי, נראה תלוש לגמרי מהמציאות. מוכרי פחמים עברו מן העולם, הדמות של חנה'לה מופרכת לחלוטין, והנרטיב תמים עד פתטי. ואם הסיפור אמור ללמד ילדות קטנות על עזרה לזולת, אז אני לא בטוחה שזאת הדוגמא הכי מוצלחת. בימינו, ילדות שהולכות אחרי איש לא מוכר ועוזרות לו לסחוב שק, צריכות שיחת הבהרה מידית מאמא או מאבא על הסכנות שאורבות לילדות קטנות שנענות לגבר בלתי מוכר…

פרט אחד נשאר בכל זאת רלבנטי בסיפור הזה, והוא השמלה. השמלה מייצגת כאן את עידן התמימות, את הילדות הנשכחת ואת הערכים היפים של פעם. השמלה החדשה נותנת לילדה הרגשה נפלאה כשהיא לובשת אותה ויוצאת החוצה, והשמלה היא גם זאת שמגלמת בסוף הסיפור את האור הנמצא אפילו בתוך הכתמים והלכלוך.

ולמה נזכרתי פתאום ב"שמלת השבת של חנה'לה"?  בגלל התערוכה "שמלה" של נילי בלוק שמוצגת עכשיו בבית שמואל, בירושלים. גם התערוכה של נילי בנויה מסביב לשמלה, או יותר נכון מסביב למספר שמלות המייצגות את עידן התמימות של האמנית ואת ילדותה בחיק משפחתה האוהבת.

נילי בלוק לבושה בחולצה שנתפרה מאחת השמלות המשפחתיות

סבתא של נילי בשמלת איקט טיפוסית

דודה שושנה בציור המתכתב עם פרידה קאלו

השמלה המשמרת בתוכה את זכרון הלובשת

את נילי אני מכירה מזמן, וגם את ציוריה, ולדעתי, פריצת הדרך שלה התרחשה ברגע שבו התחברה לשורשים שלה וגילתה את כל היופי בתרבות העשירה שממנה באה. תרבות זאת עולה מן הבדים ושרה שיר הלל למשפחתה החמה, לדודה האהובה שהיטיבה לתפור ולרקום, ולהוריה- שאת זכרם היא מעלה באהבה רבה באמצעות המכחול והצבע. התערוכה "שמלה" מספרת סיפור משפחתי שמח עם נגיעות של עצב, והשמלות מספרות ללא מילים את הסיפור האוטוביוגרפי.

דיגום של שמלת איקט: החוט נצבע קודם בדוגמת השמלה ואחר כך נארג ונתפר.

השמלה שמכילה בתוכה את הלובשת גם לאחר מותה

שמלה מסמלת את מכלול תכונות הלובשת  וישנן אמניות רבות המשתמשות בדימוי של שמלה כדי להמחיש באמצעותה תכונות, זכרונות או חלומות של הלובשת. כבר כתבתי כאן, על התערוכה "השמלות של נתי", שנולדו מתוך טראומה שחוותה נתי בחייה, ואזכיר גם את שמלות הכאב של נלי אגסי, שמבטאות הרבה כאב ופגיעות.

אצל נילי, שמלות האיקט הבוכריות מסמלות את החיים. הן מתרפקות על עבר מתוק, גם אם הוא טומן בחובו כאב  על מישהו שכבר איננו. התחושה הדומיננטית שהשרתה עלי התערוכה הייתה תחושת געגוע. געגוע לימים של פעם. לאנשים של פעם. לבתים של פעם ובמיוחד לצניעות ולחמימות שהיו חלק משגרת החיים של פעם.

קומפוזיציה יפיפיה של בדים בוכרים אופיניים

התערוכה "שמלה" של נילי בלוק, היא אנדרטה של אור וצבע לאותו עולם מופלא שנגוז.

אוצרת התערוכה – דבורה גולדברגר

 התערוכה תוצג בתאריכים 6.2.2012 – 30.12.2011  בבית שמואל, ירושלים.

 

מודעות פרסומת