לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון.  אני כל הזמן מצלמת שקיעות. כמובן שאני יכולה להסביר את זה בכך שהשקיעות בעונה זו של השנה, הן נפלאות, אבל, עמוק בפנים, אני יודעת, גם מבלי  לשלוף את התיאוריות של דר' פרויד ושל ממשיכי דרכו, ששקיעות הן תמיד סוף של משהו: ביקום הן סוף של יום. יום מוצלח. יום דפוק. או סתם יום. במחזור החיים האנושי, שקיעות הן סיום של תקופה . תקופה יפה. תקופה דפוקה. או סתם תקופה. על התקופה היפה- מתרפקים. על התקופה הדפוקה-מצטערים ומסתם תקופה–פשוט מתעלמים.

מעניין לראות איך היחס שלנו אל השקיעה משתנה עם הגיל, כמו בקטעים הבאים, שאותם ליקטתי משירי משוררים שאני אוהבת:

בגיל הנעורים, אנחנו מתפעמים מן השקיעה:

איבדנו גם את השקיעה הזאת.
איש לא ראה אותנו אוחזים ידיים
כשירד הלילה הכחול על העולם. (פבלו נרודה)

כשאנחנו צעירים, השקיעה היא הזדמנות רומנטית להחזיק ידיים ולהבטיח הבטחות, ויעידו על כך עשרות הזוגות המגיעים אל חוף הים, לפני השקיעה, קצת לפני החתונה,  בשביל להנציח את הרגע הכי רומנטי בחיים.

בגיל הבגרות, אנחנו מבינים את השקיעה:

כי היו אדומים הדרכים שהלכו לשקיעה
ועדרי החולות שגלשו אל הים
כי כנפי השחפים עדים מול אור השקיעה
כי כל זה היה פה קרוב בעולם. (לאה גולדברג)

כשאנחנו מבוגרים, אנחנו בהחלט מתפעלים מצבעי השקיעה האדומים ומהאור הרך והמיוחד, אבל אנחנו כבר מבינים, שאין זאת אילוזיה שמימית, אלא מציאות יומיומית ויכולנו, לו רצינו, ליהנות ממנה בזמן המתאים.

ובגיל הזקנה, אנחנו מתגעגעים לשקיעה:

שקיעה ורודה על סף הרחוב

ורחוב כמנהרה של תכלת

מי שיגיע עד הסוף

ירצה לבכות מרוב תוחלת. (נתן אלתרמן)

מי שעובר את כל הרחוב, שהוא החיים עצמם, ורואה את השקיעה עד סופה, הוא כבר איש זקן ובשלב הזה של חייו הוא יכול רק לצפות ולקוות לעוד הרבה שקיעות דומות…

ולסיום, לואי ארמסטרונג בקטע "איזה עולם יפה", שגורם לך להאמין, שהעולם באמת יפה, למרות שאתה קורא את החדשות בעיתון "הארץ" כל  יום.

כל התמונות צולמו ביום שבת 18 בדצמבר, 2011, מהכביש שבין חופית לנתניה.

מודעות פרסומת