הגשם האחרון ירד כאן לפני שבועיים ואנחנו כבר באמצע דצמבר.פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לגשם. הגשם תמיד מחזיר אותי אל הזכרונות של פעם. זכרונות מתוקים מהילדות וזכרונות מרירים-מתוקים מגיל הנעורים.        נתון זניח בקורות חיי מגלה שבגיל  ארבע- עשרה עברתי מטבריה, עיירת פיתוח מנומנמת, לחיפה, מקום אחר ועיר זרה. במקום החמימות הטבריינית שבה כולם מכירים את כולם, נחתתי על פלנטה אחרת שבה  כמעט אף אחד לא הכיר אותי וגם לא טרח במיוחד להכיר.

זכרונות הגשם שלי מגיל ההתבגרות עולים מול עיני כרצף של תמונות רטובות: שנינו תחת מטריה אחת, שיערי הארוך והרטוב נספג באפודת צמר גברית בין זרועות שמחבקות אותי חזק, מטר סוחף באמצע פגישת גישוש רומנטית על ספסל בודד בגן, והתחושה הכל כך מתוקה אחרי שהגעתי הביתה ספוגת מים, הורדתי מהר גרביים, בגדים ולבנים, החלפתי לבגדים יבשים ופריכים ואני יושבת מול הפיירסייד של 'פרידמן' כשבין הידיים ספל גדול של שוקו חם וכל גמיעה צורבת את הגרון ומעלה דמעות בעינים.

פיירסייד על נפט

אני לא בטוחה שירד אז יותר גשם, אבל אני לגמרי בטוחה שאז נרטבתי יותר. איך? הלכתי אז לכל מקום ברגל, לפעמים עם מטריה ולרוב- בלי!  מטריה עלתה אז די הרבה כסף ולא לכל ילד קנו מטריה. בדרך כלל היתה מטריה אחת בבית, ולפעמים היו גם שתיים שהתחלקו  בין כולם.

כך קרה לא פעם שהגעתי לתחנת ההסעה של בית הספר, מרחק 5 דקות הליכה מביתי, רטובה כמו כלב.  אתם שואלים למה הלכתי דווקא בגשם השוטף ולא בין הטיפות? אז ככה, הייתי מתעוררת בבוקר תמיד ברגע האחרון, ויוצאת מהבית בשנייה האחרונה, כך שאפילו אם שכחתי את המטריה ליד הדלת, לא היה לי זמן לחזור על עקבותי, כי אז הייתי מאחרת את ההסעה, מה שאומר שהייתי צריכה לחכות לאוטובוס הציבורי שתחנתו הסופית היתה במרחק חצי שעה הליכה מהירה בגשם, מביה"ס הריאלי בבית בירם, שבו למדתי.

אם תוסיפו לזה את העובדה שבמסלול שבו נסעתי (כרמל צרפתי) עבר רק אוטובוס בי"ס אחד, לעומת מסלולים אחרים שבהם עברו שניים ואפילו שלושה אוטובוסים, תבינו שאני  לא הייתי הנוסעת היחידה שנכנסה לאוטובוס נוטפת מים. בימים גשומים במיוחד התפתח בין נוסעי האוטובוס שלנו מין טקס ייבוש, שכלל תליה של צעיפים וכובעים רטובים על החוט שנמתח לאורך תקרת האוטובוס (ושימש לצלצול לפני עצירה), חליצת נעליים וסחיטת  גרביים (עם הבדיחות המתבקשות) ועוד אי אלה אימפרוביזציות רטובות שאתם לא רוצים  לדעת…

שקיעה יפה בחורף ללא גשם, שצילמתי השבוע

ועוד אחת שצילמתי ממש באותו יום בהפרש של שתי דקות

אחרי שהסברתי לכם למה אני מתגעגעת לגשם, שמתי לב לכך שרוב שירי הגשם אצלנו הם שירי געגועים. החל משיר הגשם הראשון ששרנו בגן הילדים:

היורה שמע נא,

רד מהר הגנה,

קום וקפוץ מעל ענן

ותרקוד עמנו כאן…

שאף פעם לא הבנתי על איזו שמנה הוא מדבר ומה זה בכלל מנוכאן???

או השיר היפה של לאה גולדברג "בואו עננים" המבקש מהעננים בשיא הנימוס לטפטף קצת גשם:

בואו עננים,

הבו גשם לגנים,

טיף, טיף, טיפותי,

גשם גשם לשדותי…

גם בשירי הגשם המאוחרים יותר, כמו זה של תרצה אתר, למשל, נוכח אותו געגוע:

גשם גשם בוא
גשם גשם שובה
כבר אביב והגבעות
כולן ירוק בוער.
גשם גשם בוא
גשם גשם שובה
גשם שוב מין היערות
הרחוקים מהר.

או בשיר המקסים של מאיר בנאי:

גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לישון

וגם באחד השירים היפים של שלמה ארצי

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן לנו לשוב ולראותו

יותר מזה אנחנו לא צריכים…

ובאמת, לא צריך הרבה בשביל להיות מאושר. גשם כשחורף, פרחים באביב, גג מעל לראש ואהבה  כל הזמן…

ולסיום, שיר הגשם הבלתי נשכח מהסרט 'שיר אשיר בגשם' עם ג'ין קלי

מודעות פרסומת