היום, 6 בדצמבר, 2011,  אני חוגגת יום הולדת. לא. לא לעצמי.  לבלוג שלי, שגם הוא בעצם אני, אבל אני קצת שונה. יותר מבוקר, יותר מחושב, אני שיכול להחליט כל בוקר מחדש אם להיות או לחדול.  ואחרי שנתיים שאנחנו ביחד, בתדירות של יום יום או של פעם בשבוע שבועיים, אני יכולה לגלות לכם שאני ממש אוהבת את הבלוג הזה שלי, שהתחלתי אתו בלי כוונות לטווח ארוך, ואחרי שנתיים של ביחד (היום בדיוק) אני כנראה, כבר לא יכולה בלעדיו.

וכמו בכל מערכת יחסים, חשוב להבין מה מביא אתו כל צד לקשר המשותף. אז הנה פירוט חלקי: הבלוג מאזן לי דברים, מזכיר לי נשכחות, מאפשר קשר עם אנשים שנעלמו מחיי ועם אנשים חדשים שנתגלו בזכותו. הוא סבלני וסובלני,  תמיד מוכן לשמוע מה שיש לי להגיד. לוקח רק את מה שאני מוכנה לתת, ומקבל בשמחה תגובות של אחרים.

ומה אני נותנת לו? אולי רק את המתנה הכי חשובה שיש. אני נותנת לו חיים.

למרות הנאמנות המוחלטת שלי אליו, ושלו אלי, אני מספיק כנה בשביל להכיר בעובדה שלבלוג שלי יש גם חיים עצמאיים משל עצמו. גם אם אחליט מסיבה כזו או אחרת לנטוש אותו, הוא ימשיך להתקיים בלעדי עוד זמן רב במרחבי הבלוגוספירה , כמו הרבה בלוגים נטושים אחרים שמסתובבים במרחבי הסייבר.  וכמו שאפילו שעון מקולקל מראה את השעה המדוייקת פעמיים ביום, כך גם בלוגים נטושים יכולים לתת תשובה מדויקת למישהו שמחפש משהו באינטרנט ומוצא אותו דווקא באיזה בלוג שננטש לפני שנים רבות.

אבל, אני בעניין יום הולדת לבלוג.  אז הנה כמה סיכומים:

 סך הכול רשומות:  169

סך הכול תגובות: 977

סך הכול צפיות בבלוג עד היום: 45,746

סך הכול צפיות ביום העמוס ביותר: 309

סך הכול צפיות בחודש העמוס ביותר: 3,102

כשאני מסתכלת על מספרי הסיכום גם אני מופתעת. ממש כמו המיזנטרופ של מולייר שלא ידע שהוא מדבר פרוזה, כך גם אני לא ידעתי שאני מדברת 'בלוגית', אז הנה עוד משהו שאני חייבת לבלוג.

אבל הכי הרבה אני חייבת לכם, קוראי הנאמנים, שמגיבים, כותבים ונכנסים בשביל לקרוא. בלי השתתפותכם הפעילה, היה לבלוג שלי, כנראה, הרבה יותר קשה לשרוד. אז תודה לכולכם!!!

אתם תמשיכו לעקוב,

ואני אמשיך לכתוב

ושיהיה לכולנו רק טוב…