פעם, כשהורינו היו צעירים, הם נהגו לשלוח 'שנות טובות' בדואר למשפחה ולחברים.  לא להאמין , אבל אז זה היה ממש פרויקט מסובך, שאותו התחילו בערך חודש לפני ראש השנה כדי שיספיקו להיות מוכנים  בזמן.  קודם כל,  הלכו להצטלם אצל הצלם, אחר כך הלכו לצלמניה  לראות אם התמונה הצליחה, ואם כן-  היו צריכים לבחור את צורת הגלויה שבתוכה ישולב הצילום בטכניקה של מונטאג' שנעשה באמצעות גזירה והדבקה. אחר כך לקחו את כרטיסי הברכה המוכנים הביתה ,  הוסיפו ברכות ואינפורמציה (על המצולמים, כמובן), הלכו לחנות מכשירי כתיבה כדי לקנות מעטפות מתאימות, הלכו לדואר לקנות בולים, הדביקו בולים על המעטפות, כתבו את כתובות הנמענים והלכו ברגל אל תיבת הדואר כדי לשלוח את הברכות  לתעודתן.

שנה טובה מתחילת המאה העשרים: הדרך הארוכה שעושה הברכה מאשנב הדואר עד לנמען

למעלה, גלוית ברכה מתחילת המאה ה- 20 :

'שולח אני ברכה לאהובתי/ מעבר לים העמוק

הלוואי שרגשי אהבתי/ יהיו לנו קשר תמיד ומתוק

גלוית ברכה מאת חי גולדברג, הוצאת 'יהודיה', ורשה 1918-1912

כשאנחנו היינו צעירים זה היה כבר קצת  יותר קל. קודם היינו צריך ללכת לחנות הספרים/מכשירי כתיבה, או לדוכני "שנות טובות" שהיו צצים בכל מרכז מסחרי ולבחור את אלה שמצאו חן בעינינו. אחר כך היינו צריכים לכתוב על כל כרטיס, ברכה אישית, להכניס את הכרטיס  למעטפה, להדביק את  המעטפה (קודם ללקק את הדבק ), להדביק בול (כנ"ל), לכתוב כתובת ואז לשלשל לתיבת הדואר האדומה.

לשנה טובה תר"צ (1930)

כשילדינו  בגרו, הם  כבר החליפו את כרטיסי הברכה בשיחת טלפון אישית, או בכרטיס מודפס, שהוכנס למעטפה מודפסת ,עם בול מודפס, או שהם פשוט שלחו פקס.

היום הפקס כבר נראה מיושן לגמרי. אפילו אי-מייל כבר נראה טרחה גדולה, ככה זה כשבפייסבוק אפשר בלחיצה אחת להפיץ ברכות מכל סוג ,לכל העולם ואשתו.

לא צריך להיות עתידן כדי לנחש שגם פעולה זו תהיה קשה מדי לדור הבא. להקליד? השתגעתם?

אז מה הלאה? קריאת מחשבות? מחשבים מדברים? או העברת אנרגיה מאחד לשני?

לא משנה איך, ולא משנה באיזו דרך תבחרו  לשלוח  כרטיס ברכה. הכוונה היתה ונשארה, אותה הכוונה. להעניק למישהו את התחושה שחשבתם עליו, ולעשות לו טוב.

אז שתהיה לכם וליקיריכם שנה טובה בכל דרך שבה תבחרו.