פעם, כשהורינו היו צעירים, הם נהגו לשלוח 'שנות טובות' בדואר למשפחה ולחברים. לא להאמין , אבל אז זה היה ממש פרויקט מסובך, שאותו התחילו בערך חודש לפני ראש השנה כדי שיספיקו להיות מוכנים בזמן. קודם כל, הלכו להצטלם אצל הצלם, אחר כך הלכו לצלמניה לראות אם התמונה הצליחה, ואם כן- היו צריכים לבחור את צורת הגלויה שבתוכה ישולב הצילום בטכניקה של מונטאג' שנעשה באמצעות גזירה והדבקה. אחר כך לקחו את כרטיסי הברכה המוכנים הביתה , הוסיפו ברכות ואינפורמציה (על המצולמים, כמובן), הלכו לחנות מכשירי כתיבה כדי לקנות מעטפות מתאימות, הלכו לדואר לקנות בולים, הדביקו בולים על המעטפות, כתבו את כתובות הנמענים והלכו ברגל אל תיבת הדואר כדי לשלוח את הברכות לתעודתן.

שנה טובה מתחילת המאה העשרים: הדרך הארוכה שעושה הברכה מאשנב הדואר עד לנמען
למעלה, גלוית ברכה מתחילת המאה ה- 20 :
'שולח אני ברכה לאהובתי/ מעבר לים העמוק
הלוואי שרגשי אהבתי/ יהיו לנו קשר תמיד ומתוק
גלוית ברכה מאת חי גולדברג, הוצאת 'יהודיה', ורשה 1918-1912
כשאנחנו היינו צעירים זה היה כבר קצת יותר קל. קודם היינו צריך ללכת לחנות הספרים/מכשירי כתיבה, או לדוכני "שנות טובות" שהיו צצים בכל מרכז מסחרי ולבחור את אלה שמצאו חן בעינינו. אחר כך היינו צריכים לכתוב על כל כרטיס, ברכה אישית, להכניס את הכרטיס למעטפה, להדביק את המעטפה (קודם ללקק את הדבק ), להדביק בול (כנ"ל), לכתוב כתובת ואז לשלשל לתיבת הדואר האדומה.

לשנה טובה תר"צ (1930)
כשילדינו בגרו, הם כבר החליפו את כרטיסי הברכה בשיחת טלפון אישית, או בכרטיס מודפס, שהוכנס למעטפה מודפסת ,עם בול מודפס, או שהם פשוט שלחו פקס.
היום הפקס כבר נראה מיושן לגמרי. אפילו אי-מייל כבר נראה טרחה גדולה, ככה זה כשבפייסבוק אפשר בלחיצה אחת להפיץ ברכות מכל סוג ,לכל העולם ואשתו.
לא צריך להיות עתידן כדי לנחש שגם פעולה זו תהיה קשה מדי לדור הבא. להקליד? השתגעתם?
אז מה הלאה? קריאת מחשבות? מחשבים מדברים? או העברת אנרגיה מאחד לשני?
לא משנה איך, ולא משנה באיזו דרך תבחרו לשלוח כרטיס ברכה. הכוונה היתה ונשארה, אותה הכוונה. להעניק למישהו את התחושה שחשבתם עליו, ולעשות לו טוב.
אז שתהיה לכם וליקיריכם שנה טובה בכל דרך שבה תבחרו.
3 תגובות
Comments feed for this article
9 בנובמבר 2011 בשעה 21:26
תמר
שלום לך איילה, נעים לי מאוד.
שמי תמר כהן אחדות, ולפני מספר חודשים סיימתי את התואר הראשון שלי במחלקת עיצוב אופנה בשנקר.
אני עוקבת אחר הבלוג שלך ונהנית מאוד.
קולקציית הגמר שלי עסקה בימי ילדותי במושב שבדרום הארץ, וכבר מספר פעמים אנשים שמכירים אותך אמרו לי כמה שהקולקציה עשויה לעניין אותך.. לאה פרץ כינתה את הקולקציה "תמצית הישראליות".
אינני רוצה להישמע יומרנית, ואין לי כאן כל מטרה בלבד שתסתכלי ותתרשמי.
tamarsportfolyo.blogspot.com
תודה והמשך ערב נעים
תמר
9 בנובמבר 2011 בשעה 21:46
ayalaraz
שלום לך תמר. תודה על תגובתך לבלוג שלי ועל הקישור ששלחת לי, שבאמצעותו נחשפתי לבלוג שלך ולקולקצית הגמר המיוחדת שלך. אהבתי את נושא ההשראה שלך, את שלבי המחשבה הראשונים ואת העבודה המקדימה עם נייר האריזה החום. אהבתי גם את חוש ההומור המאפיין את הקולקציה שלך וגם את כובע הטמבל המסוגנן. לגבי הקולקציה עצמה, קשה לי לשפוט באופן ממצה מבלי לראות מקרוב את הדגמים בגודל טבעי, את החומרים שמהם נעשו ואת השילובים ביניהם. מה שאני יכולה להגיד על פי הצילומים בלבד, הוא שיש בהם משהו ישראלי- לוקלי , אבל יחד עם זה גם משהו מאוד גלובלי , שזאת יכולה להיות נוסחה מנצחת. אגב, האם הבוץ על הנעליים הוא אמיתי? שמחתי להכירך ואני מקווה שעוד אשמע עלייך בעתיד. אני מאחלת לך הרבה הצלחה במקצוע שבחרת.
11 בנובמבר 2011 בשעה 11:49
תמר
היי איילה, תודה לך על תשובתך!
הבוץ על הנעליים לא אמיתי, מדובר בפסטה מתנפחת (אני מניחה שאת מכירה את החומר הזה), אשר צבעתי לצבע חום, והיא קיבלה טקסטורה מאוד משכנעת של בוץ.
סוף שבוע נעים
תמר