כשהייתי ילדה אהבתי לשחק בבובות. זה היה בשנות הארבעים המאוחרות של המאה העשרים, בעידן טרום ברבי וטרום פלסטיק, כשהבובות שלנו נראו  כמו תינוקות מגודלים, אולי בשביל להכין  אותנו להיות אימהות טובות – כשנגדל.  צריך לזכור שבתקופה הקשה הזאת, שבאה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה רגרסיה מבחינת זכויות הנשים, שהתבטאה גם בספרים שעליהם גדלנו , שבהם  אבא היה הולך לעבודה ואימא הייתה נשארת בבית, לגהץ, לבשל ולנקות.

בארץ, הבובות היו יקרות מאוד, ולכן, שמחתי כל כך כשאבא שלי הביא לי יום אחד בובה ענקית, שראשה, רגליה וידיה היו יצוקים מצלולויד והגוף היה עשוי מבד קנווס ממולא צמר גפן. הפנים והשיער של הבובה היו מצוירים והיא לבשה תחתוני 'בלומרס' נפוחים, שמלה קצרה מכווצת וכובע תינוקות. לבובה הזאת לא היה שם ובגלל שהייתה היחידה שלי, קראתי לה פשוט "בובה".

בובות וינטאג' שקצת מזכירות את הבובה שלי.

מאוד אהבתי את 'בובה'  ולכן גררתי אותה אתי לכל מקום, ולבי היה נשבר עם כל מכה חדשה שהיא קבלה. אחרי כמה חודשים של טלטול פיזי מתון , בקושי היה אפשר  להכיר את הבובה היפה : ראשה נסדק, אפה נשבר וכמה אצבעות היו חסרות בכל יד.  הבובה האהובה שלי נזקקה בדחיפות לאשפוז  בקליניקה לבובות, מוסד מקובל באותם ימים, שבו  היה "רופא מומחה" מתקן את הבובה שנשברה.  אבל, בטבריה, לא הייתה  קליניקה כזאת, וכדי לפצות את 'בובה'  על הכאב שגרמתי לה, שעליו התייסרתי מאוד, ניסיתי לפתות  אותה בשמלות חדשות, שסבתא תפרה, לפי התיאורים שלי , משאריות בדים.

כך בערך נראה הפרצוף של "בובה" : יצוק משני חצאים ומודבק מסביב לראש.

חלקי חילוף בקליניקה של רופא בובות

הסבתא הזאת, אמא של אבי, למדה לתפור בכוחות עצמה, כשנשארה ללא בעל מפרנס, בפלסטינה-א"י במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשבארץ שררו רעב כבד ומחסור נורא. באמצעות התפירה היא הצליחה לקיים את שלושת ילדיה, מעבודות  מזדמנות, כשתמורת תפירת גלביה, הייתה מקבלת רוטל (2,5 ק"ג) סובין, או 2 כוסות אורז, או קילו קמח.

הדובי האהוב של שרון טייל בכל העולם

שרון ואחת הבובות

מאז ועד היום אני אוהבת בובות. יצא לי להיפגש איתן שוב מקרוב, בילדותי השנייה, עם הולדת בתי שרון, שאם להודות על האמת, היא אהבה את הדובי יותר מכל הבובות ביחד, אבל עובדה בסיסית זאת לא מנעה ממני להמשיך ולקנות לה בובות שכל אחת מהן זכתה לקבל מבחר בגדים תפורים וסרוגים מתוצרת בית.

בילדותי השלישית  שוב פגשתי בבובות מקרוב, כשתפרתי בגדים לבובות של נכדותי, וחלקתי איתן את ההנאה  ממשחק הבובות המשותף  שעד היום אני לא יודעת  מי נהנה ממנו יותר.

נטע ואחת הבובות

יעל ומאיה ועוד כמה בובות

אהבתי לבובות הביאה אותי ואת בן-זוגי, למוזיאוני בובות רבים בעולם, החל מפריז, ליון, פראג, לונדון, וינה ועד לעיירה נידחת במרחק 40 ק"מ מפרנקפורט שהגענו אליה ביום חורפי קר במיוחד, רק כדי לגלות שהמוזיאון לבובות שאליו התכוונו הוא חלק מדירת מגורים והוא סגור במהלך החורף. לא ויתרנו, הסברנו לבעלת הבית שבאנו מישראל במיוחד בכדי לראות את המוזיאון שלה ולשמחתנו הרבה זכינו לסיור פרטי ולהסבר אישי על כל בובה ובובה.

ולסיום, וידוי קצר, הטריגר לפוסט הזה היה התערוכה המקסימה "בובה של מולדת"  (אוצרת" דר' שלי שנהב) שמוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב (עד 1 באוקטובר, 2011) המתארת את הקשר שבין בובות  לזהות לאומית.  התכוונתי כאן לכתוב על התערוכה ההיא ואפילו צילמתי בה אי אלה תמונות. אבל, איכשהו ההקדמה האישית שתכננתי יצאה לבסוף פוסט בפני עצמו.

והנה המלצה על ספר נחמד למקרה שתרצו לדעת עוד על בובות:

Dolls, The new compact study guide and identifier,Valerie Jackson-Douet, Brenda Gerwat-Clark

 ולסיום סרטון וידאו מקסים על הבובה אלישבע בביצוע עירית ענבי

h