היה לי הרבה חומר קריאה בסוף השבוע האחרון, חלקו ספרותי וחלקו דוקומנטרי,  דבר שגרם לי לזגזג בין המשך קריאת הספר "תמרה" של יוסף בר-יוסף, לבין  קריאה שוטפת במוספים החודשיים של דה-מרקר, ששלושה מהם הגיעו אלי בחבילה אחת.

המוסף  "נהל את עצמך" של דה-מרקר  לחודש מאי, 2011,  עשה לי הארה פתאומית וגרם לי להעלות מן העבר זיכרון עמום שכמעט נשכח.

אני ילדה ובארץ צנע. הכול מחולק בקיצוב ובצמצום רב.  הריבה היחידה שניתנת להשגה היא ריבת תפוזים בצבע חום עכור, שכל קשר בינה לבין ריבות פרי ההדר הנפלאות שאני מכינה כיום – מקרי בהחלט. סוכריות צנע היו רק מסוג אחד: סוכריה עגולה פחוסה בצבע חום-צהבהב עטופה בנייר דביק ובתוכה, איך לא? שוב פעם ריבת תפוזים. כן. אותה הריבה.   נדמה לי שהיו גם סוכריות טופי בצבע חום- אבל אני לא בטוחה.

הממתק היחידי ה"אמיתי" שהיה אז בשוק היה "שוקולד פירות", שנראה ממש מבטיח על פי האיור שעל החפיסה. השוקולד הזה שנמכר רק באמצעות "נקודות" היה קיים בשני טעמים: לימון ותות. בתוך החפיסה היו 8 קוביות (או אולי 10?) מחומר קשיח שממש קשה היה לנגוס בו בשיניים ובתוך כל קוביה היה "קרם פירות" מין חומר בלתי מזוהה בצבע ורוד או צהוב, בעל טעם סבוני מתקתק.

שוקולד כזה, הייתי היום משליכה מיד לפח האשפה בתוספת תלונה ליצרן, אבל בתנאי הקיצוב של אז- השתוקקתי אליו ממש. ובגלל שמכסת השוקולד על פי תקנות הצנע  היתה קובייה אחת לילד, ליום, שאותה מצאתי לא מספקת כדי להתענג (?!), מצאתי פתרון מקורי: שמרתי מדי  יום את הקובייה שלי במגירה סודית בארון הבגדים וכשהיו לי מספיק קוביות בשביל להתענג עליהן- הייתי מוציאה אותן מהמחבוא וזוללת להנאתי.

ה"פטנט" הזה עבד בשבילי כמה שבועות והנאתי הייתה שלמה. עד שיום אחד גילו אחי את המחבוא הסודי שלי ובאותו יום, כשהגעתי מריירת אל מחבוא השוקולד – גיליתי שהוא ריק לגמרי!  את ים הדמעות ששפכתי אז- לא ניתן בכלל לתאר ועד היום כשאני נזכרת בזה אני מרגישה כמו אותה ילדה מרומה, שהוציאו לה את הממתק הנחשק ממש מתוך הפה.

עומדים בתור לחלוקת מצרכי קיצוב

פנקס נקודות מתקופת הצנע

אז מה הקשר בין מוסף "דה-מרקר" ובין  הזיכרון הנשכח שלי על שוקולד פירות? הקשר הוא דחיית סיפוקים, שעליו מבוסס  הספר של דיוויד ברוקס "החיה החברתית".

ברוקס מתבסס על מחקר שנעשה לפני כ- 40 שנה, שבדק את השליטה העצמית של ילדים בני ארבע. הילדים שהשתתפו בניסוי קיבלו סוכריות מרשמלו והחוקרים בדקו כמה זמן הם הצליחו להתאפק ולא לנגוס, עד שביקשו עוד סוכריה. החוקרים גילו מתאם ברור בין השליטה העצמית של הילדים לבין הצלחתם בחיים.

ברוקס מתמצת את כישורי החיים החשובים באמת באמצעות מבחן המרשמלו ומגלה בספרו כי הילדים שחיכו רבע שעה בלי לגעת במרשמלו, השיגו במבחן הפסיכומטרי 210 נקודות יותר מהילדים שהחזיקו מעמד רק 30 שניות. השוואה מאוחרת יותר, שנעשתה לאחר 20 שנה, גילתה שאלה שהתאפקו כילדים- הצליחו יותר בקולג', וכעבור 30 שנה הם אפילו הרוויחו יותר מחבריהם שלא ריסנו את תאוותם למתוק הרך (אלוף בן, מרשמלו במקום פסיכומטרי).

מה זה אומר עלי? על מי שהייתי- על מי שעכשיו?

נו, באמת, אתם לא מצפים ממני שאענה על זה- נכון?

מודעות פרסומת