חום יולי אוגוסט נותן בי את אותותיו, מה  שאומר שאווירת לאות וחוסר מוטיבציה משתלטת על חיי. אני מוצאת מיליון תירוצים כדי לא לצאת לרחוב, לא לעבוד בגינה, לא לשהות במטבח יותר מעשר דקות הכרחיות לצורך הכנת ארוחת אינסטנט. אני לא יוזמת שום דבר חדש, לא יוצאת  לקניות ואם מוכרחים אז הכי בקיצור שאפשר. אני גם דוחה בקשות לפגישות לא דחופות, מארחת פחות, מדברת פחות וגם כותבת פחות, כפי שבטח כבר שמתם לב…

ובכל זאת, עשיתי את הלא-יאומן והגחתי ממרבצי הממוזג והנוח אל  שדרות רוטשילד בתל-אביב בערב של יום קיץ חם ולח, כשהצטרפתי לבן זוגי, שהוזמן להרצות בפני יושבי האוהלים ברוטשילד על פתרונות דיור בנוסח פינוי-בינוי  (התחדשות עירונית).

דני בעיצומה של ההרצאה במאהל הסטודנטים

קדם ליציאה זו מבול של קיטורים מצדי בנוסח: 'רק יצאתי מהמקלחת וכבר אני מזיעה', או 'כל המייק-אפ ששמתי לפני דקה נוזל לי על הפנים' וגם 'איזה באסה שאי אפשר ללבוש שום דבר חוץ מגופיה בעובי קורי עכביש'. אבל כשהקיטורים לא עשו שום רושם על מישהו שלא מתאפר, לא לובש גופיות ובקושי מזיע, שמתי נפשי בכפי ונכנסתי אל המכונית (הממוזגת) כדי לבקר את עם ישראל באחת משעותיו היפות.

הגעתי לשדרות רוטשילד ולא האמנתי למראה עיני: וודסטוק חזר ובגדול. הפסטיבל ההוא, שהתקיים בעיירה בית-אל שבמדינת ניו-יורק באוגוסט, 1969, חצה את גבולות הזמן והמקום ונחת כאן אצלנו בשדרות רוטשילד בתל-אביב.

וודסטוק כאן ועכשיו

אני עוברת בשדרות רוטשילד מכיכר הבימה ועד  רחוב הרצל  ומאשרת לכם באחריות גמורה שהצלחנו לשחזר  את סצנת וודסטוק אחרי  ארבעים ושתיים שנה, כאן, בתל-אביב. הסצנה אותה סצנה והאנשים אותם אנשים. רק שבמקום לקרוא להם ג'ון, לוסי ורון  קוראים להם: נעמה, ענבל ו…רון.

הנימוס, האחווה והפירגון שכבר מזמן לא נראו במקומותינו מופיעים מול עיני המשתאות כבר בהתחלה. אני יושבת על הספסל בשדרה ולידי מתיישבת תל-אביבית מצויה. היא פונה אלי ושואלת  בנימוס: 'איכפת לך אם אני אעשן?' – 'לא', אני עונה, 'את בטוחה?', היא שואלת שוב, 'זה לא יפריע לך?' אני משפשפת עיניים. אולי אני בשוויץ? אולי בהולנד?  המבט אל השדרה הרצופה אוהלים ובעיקר הזיעה הניגרת  לאורך גופי מאשרים  לי  סופית כי אני בתל-אביב. אבל  איפה הבוטות הישראלית? איפה החיספוס המוכר? איפה ההתעלמות מזכויות האחר? אני משפשפת עיניים שוב כשמישהי מציעה לבן-זוגי את מקומה על הספסל שלידי. אני מנסה להיזכר מתי זה קרה בפעם האחרונה… מזמן. ממש מזמן.

המאהל נקי ומסודר. הכרזות יכולות לעורר קנאה אפילו אצל קופי-רייטר בכיר. איזה מקוריות ויצירתיות . ממש כדאי  להנציח את כל ההברקות האלה לטובת העתיד.

כשמישהי אוספת כסף עבור ארוחות לאנשי האוהלים. כולם תורמים. אף אחד לא מסובב את הראש או אומר תרמתי במשרד/ בבית (מחק את המיותר).

בתמונות שצילמתי תוכלו לראות משהו מהאווירה של וודסטוק בשדרה וולא מצאתי דרך יותר טובה לסיים פוסט זה מאשר לצטט כמה מההברקות של צ'רצ'יל שאמנם נאמרו בסיטואציה אחרת ובזמן אחר אבל יכולות להתאים בשינויים קלים גם לתל-אביב 2011:

זה לא מספיק שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפעמים עלינו לעשות את מה שנדרש.

הצלחה אינה החלטית, כישלון אינו סופי – זה האומץ להמשיך שקובע

אנשים נתקלים לעתים באמת, אך על פי רוב הם מרימים את עצמם וממשיכים ללכת.

הדמוקרטיה היא אולי המשטר הגרוע ביותר, אך אין משטר טוב ממנה.

פסימיסט רואה קושי בהזדמנות, אופטימיסט רואה את ההזדמנות בקושי.

אז תמשיכו להיות אופטימים וביחד נעבור את הקיץ בשלום. אינשאללה.

מודעות פרסומת