אני לא חיה פוליטית. אני גם לא רוצה להיות. אני לא מהסוג שהוא 'בעד הנגד ונגד הבעד' . אני לפעמים  בעד ולפעמים נגד, הכול לפי העניין ומצב הרוח. אבל כבר כמה שנים טובות שאני מוצאת את עצמי רוב הזמן, נגד. וזה למרות שאני משתדלת מאוד להיות חיובית. אמנם האסקפיזם חסר האחריות שאימצתי לעצמי מסייע לי לצמצם את צריכת החדשות למינימום ההכרחי  ועוזר לי להתגונן מעט מפני המבול  התקשורתי המעורר בי שאט נפש, אבל בכול זאת קשה לי מאוד להתעלם מקומבינות מגעילות, מזחיחות נטולת בושה, מתאוות בצע ותאוות שלטון, מזלזול בזכויות מיעוטים וחלשים, או בקיצור להתעלם מכל הערכים שעליהם גדלתי  בארץ הזאת, שהייתה פעם ארץ אהובה.

כשאני הייתי קטנה, ישראל הייתה המולדת ואנחנו היינו העתיד. בכתה א'  למדנו על נחליאלי, על חצב ועל אהבת הארץ. בכיתה ב' למדנו 'מולדת' ובמחברת דקה ולא ממותגת, ציירנו בצבעי עפרון גרועים, מתוצרת הארץ, בתים קטנים עם גגות אדומים, שדות ירוקים ועצי הדר עם תפוזים כתומים. נכון שגם אז לא הכול היה דבש, אבל הייתה תחושת שייכות, שותפות גורל ונשיאה משותפת בנטל.

בינתיים נמחקה המילה 'מולדת' מהלקסיקון הלאומי ואני מרגישה כאן קצת לא שייכת. לא מחוברת. או כמו  שיותר נכון היום להגיד 'אאוטסיידרית פר אקסלנס'. זה לא קל. זה לא נעים. אבל כמו לכל דבר בחיים, גם לזה מתרגלים. הדרך שלי לשרוד היא לעשות  את מה שאני עושה ,הכי טוב שאני יכולה, ולהמשיך לקוות לטוב.  אבל בשנים האחרונות יכולתי להרגיש איך התקווה הזאת הולכת ודועכת עד שהיא התחלפה לבסוף במשפט העגום 'זה מה יש'.

לפני שלושה שבועות קרה לנו נס. פתאום, משום מקום, החלו האנשים הטובים בכל הארץ לצאת מהמחבוא, התקבצו בשדרות, הקימו אוהלים ואמרו בקול רם את מה שאני ועוד רבים כמוני , אמרנו בשקט לעצמנו או לחברים הכי קרובים שלנו, כי לא האמנו שיש לזה סיכוי.

'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת' והעם החזק הזה שהוכיח כבר כל כך הרבה פעמים כי אפשר לסמוך עליו במלחמה, מוכיח בפעם הראשונה שאפשר לסמוך עליו גם בעת שלום (אני לא בטוחה ששלום היא המילה המתאימה, אבל לא מצאתי מילה יותר טובה).

לאחרונה, אומרים לי שגבהתי. נכון, בשלושת השבועות האחרונים, מאז שהחלה מחאת האוהלים, אני הולכת יותר זקופה. אני מרגישה שייכות, אני מרגישה תקווה. וזה משהו שעושה אותי פתאום חיה פוליטית. אפילו שבכלל לא התכוונתי להיות.

תודה רבה לאישי, דני רז , על הציורים שצייר במחברת 'מולדת' שלו, בשנת 1947.

מצאתי לנכון להוסיף כאן משהו שכתבתי , לחברתי  נעמי, ליום הולדתה ה- 60, בתיקונים קלים.

מולדת וחזון/ וארץ שנאהב,

זה מה שינקנו/ עם האבקת חלב.

במכנסיים חאקי/ מקופלים ל"שיבר",

בלענו "דג פילה"/ עם שוקולדה "ליבר".

מכנס קצר כחול/ עם גומי בשוליו

היה אז אחלה סטייל/ מתאים לכל מצב.

בסנדלי נמרוד/ הרגשנו כל כך "קול"

וחגורה אלסטית/ ישבה עלינו "בול"

בג'ולים ובבולים/ עשינו אחלה "שירקס",

וסנדלים תנ"כיים/ נעלנו במקום סניקרס.

כיסחנו ב"בלורות"/ החטפנו ב"מחניים",

ואת התור קבענו/ ב"אבן-נייר ומספריים".

כשב"ריכוז" שיחקנו/ בגיל של שמונה-תשע,

חברון, ג'נין ושכם/ עוד לא היו ליש"ע.

נדל"ן ונכסים/ היו על הנייר,

כשהמשחק נגמר/ מאומה לא נשאר.

הלכנו אז ברגל/ לכל מקום בחלד,

אותנו לא הסיעו/ באוטו עד הדלת.

אפילו אם נתקענו/ פתאום בשום מקום

לאימא לא הודענו/ כי לא היה סלקום.

בגיל שבו שאלנו/ אז מהי  אהבה

הסמקנו ושיחקנו / אמת וגם חובה

וכשמעט בגרנו/ יכולנו להחליט

בין חולצת הממבו/ לבין חולצה רוסית.

אנחנו עוד זוכרים/ איך בכ"ט נובמבר,

נצמדנו אל הרדיו/ לשמוע את השדר.

כולנו שרנו יחד/ גם שמאל וגם ימין

על מדינה עברית/ בארץ פלסטין.

ימי תש"ח היו/ ימים שחורים משחור

ופקחים של הג"א/ שרקו "לסגור האור!"

וב-ה' אייר כולנו/ קראנו בעיתון

כי המדינה כבר קמה/ וראש לה בן-גוריון.

בחמישים ושש/ היה מבצע קדש,

החיילים שלנו/ תמיד השיבו אש

סיני הייתה ישראלית/ עד חמישים ושבע

ושבה למצרים/ בלי התנחלות של קבע.

עברו שנים, נישאנו/ נולדו הילדים,

ודי מהר נכנסנו/ לסבב תפקידים

ולא ממש חשוב/ מה שהרגשנו פנימה,

הסטטוס החדש/ היה של אבא אימא.

את שנת ששים ושבע/ אף פעם לא נשכח,

הרגשנו את הסוף/ ממש קרוב כל כך.

הניצחון נראה/ מהיר וגם מפתיע

ובתוך שבוע, צה"ל/ ישב באיסמעיליה.

נראה שאז הדם/ עלה לנו לראש,

בטחנו בכוחנו/ חדלנו לחשוש.

זילזלנו באויב/ דחינו מסרים

ואת המחיר שילמנו/ ביום הכיפורים.

בבוץ הלבנוני/ יצאנו לבוסס

בשנת שמונים ושתיים/ כשאריק על הכס.

לא שאלו אותנו/ על מלחמה צודקת

ובמדים עשינו/ מה שצריך, בשקט…

נכון שעם הזמן/ קצת השתנינו אחא

תשעים- ששים- תשעים/ הפכו ל"ככה ככה"

יש קמט בפנים/ אולי עוד קמט פנימה

כבר אי אפשר לדהור/ אך עוד הולכים קדימה.

העור כבר לא מתוח/ קצת בטן וישבן,

אבל הראש צעיר/ חבל לך על הזמן.

ובסביבה הטף/ אומר כבר: סבתא, סבא

אך אנו מרגישים / עם זה ממש סבבה.

חבל רק שארצנו/ ארץ האבות

נעלמה לגמרי/ ולא נותרו עיקבות

הארץ שאהבנו/ עם האבקת חלב,

כבר לא דומה בכלל/ למה שהיא עכשיו.

איפה הבושה/ ואיפה הצניעות

קשה לנו לראות/ את פני המציאות

תאוות הבצע/ שאין לה כבר פנים

גוזרת כאן קופונים/ מכל המסכנים.

ואנשים כמוני/ שחיו כאן שנים

הולכים ונעלמים / בנוף הטייקונים…

ואם נרצה למחות/ על השינוי שחל

תמיד נוכל לפנות לאיזה מקובל.