מה לעשות?  אני פרפקציוניסטית!  אני חולה על שלמות. ובגלל שהחיים הם מסכת ארוכה של דברים בלתי מושלמים אז ברור שלאנשים כמוני, ממש לא קל. אתם לא מאמינים כמה זמן לוקח לפרפקציוניסט לחפש את הפואנטה המושלמת.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת. ולא בגלל שאין לי תסכולים בעניין. יש ועוד איך!  אבל לעומת התסכולים האינסופיים האלה, יש לי גם כמה רגעים של נחת שבהם הכול פשוט מושלם. רגע מושלם לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. זה יכול להיות משהו לגמרי טריוויאלי.  אבל את המשהו הזה רק פרפקציוניסט יכול לזהות.

פרפקציוניזם - זה מתחיל בילדות.

שתיית קפה, למשל…נו באמת. מה כבר יכול להיות כל כך מושלם בשתיית קפה? אז הנה לפניכם, התסריט המושלם: המקום נעים. הכיסא נוח לישיבה. השולחן מתאים. יש גם מפה. אפשר מפיות בד. הנוף ירוק. החדר מעוצב ברגישות ובטעם טוב. הכלים נאים. המלצר לא שואל כל רגע אם הכול בסדר. וברקע מוסיקה שמתאימה בתזמון חד פעמי לטעם המוסיקלי שלכם (ג'אז במקרה שלי, רצוי משנות הארבעים) והקפה מוגש בספל חרסינה ולא בכוס פיירקס, ולספל יש  שוליים דקים וחלקים ולא כאלה שנתקעים לכם בפה כמו פלטה ליישור שיניים. והקפה עצמו חזק כמו שאני אוהבת ובדיוק בטמפרטורה שאני אוהבת. והעוגייה שלידו היא ממש בגודל המדויק ובטעם שנימוח בפה ומולי יושב מישהו אהוב. זה רגע מושלם. רגע כזה צריך לנצור בזיכרון ולשלוף במקרה הצורך. למשל, כשאתה שפוף או מצוברח. כששום דבר לא מסתדר לך כמו שרצית. כשהכול כל כך שחור עד שאתה לא בטוח שיהיו לך עוד רגעים טובים בחיים… אז  אתה עוצם עיניים. שולף את הרגע הזה מהזיכרון. מתרכז. ואחרי כמה רגעים של שקט אתה מוכן לצאת לפגוש את העולם בחיוך של מנצחים.

אבל אם תשאלו מישהו  שאיננו פרפקציוניסט איך הוא היה מגדיר את אותה חווית קפה בדיוק, הוא יגיד  שהיה נחמד. ומה כבר אפשר לעשות עם נחמד ברגעים קשים? האמת? לא הרבה.

שולחן ערוך אצל רעיה אגם. פרפקציוניסטית בפעולה

אז קודם כל, כדאי שתדעו. במילון של פרפקציוניסט מצוי, המילה נחמד היא  אחת המילים הכי גרועות שיש. כי מה זה נחמד? מילה בלי אופי. בלי צבע. בלי צורה. עדיף כבר שיהיה גרוע. או רע לתפארת. אפילו מרגיז. משעמם. מה שתרצו. רק לא נחמד. בבקשה. נחמד בשביל פרפקציוניסט זה כמו סמרטוט אדום בשביל פר זועם.

אבל רגעי האושר הספורים  הם רק טיפה בים, לעומת רגעי התסכול הרבים שכל פרפקציוניסט חווה. רוצים דוגמה? בבקשה: הספר  שלי, חליפות העתים,  יצא לאור בשנת 1996 והגהות על הספר עשיתי לא פחות  מ- 20 פעם. אמנם המו"לית הסבירה לי שאין דבר כזה ספר בלי שגיאות הגהה- אבל אני טענתי ששלי –יהיה הראשון! בסוף יצאו שתי שגיאות בכל זאת. מילה אחת שהודפסה פעמיים ושתי תמונות שהחליפו מקומות…ואני כמובן לא הייתי מרוצה, כי חשבתי שאם רק הייתי עושה עוד הגהה אחת או שתיים-הספר היה יכול להיות מושלם!

פרפקציוניזם

דוגמא אחרת: כשהכנתי לנטע סרט לבת-מצווה, ישבתי בחדר  העריכה 3 ימים שלמים וזה למרות שהמקליט אמר לי שזה ייקח מקסימום 5 שעות…ובסוף גם לא יצאתי מרוצה, כי בתמונה אחת, הזנב של החתול יצא מחוץ לפריים…

יש לפרפקציוניסטים גם רגעי אחווה כשהם קולטים שמולם עומד (או יושב, תלוי בסיטואציה) פרפקציוניסט אחר. ואז, הם שמחים לקראתו כאילו מצאו  את האח האובד והם בכלל לא צריכים לשאול: 'הגם אתה ברוטוס?' כי הוא כן! בטוח! אתם רוצים לדעת איך יודעים? למשל, כשהנחיתי סדנת עיצוב בשנקר, היה קורה שמישהו מהסטודנטים היה מסביר לי ברצינות גמורה, שבעבודה שלו נשארו מתחת לבטנה כמה חוטים שהוא שכח להוציא, ולמרות שאף אחד לא רואה אותם בכלל, הוא מרגיש עם זה כל כך חרה ששום מחמאה על העבודה המדהימה שלו – לא תצליח  לנחם אותו. הייתי אומרת לו  אז, בעצב מהול באמפתיה : welcome to the club, friend וידעתי  שהחיים שלו לא יהיו  קלים בכלל, אבל שהוא עוד יגיע רחוק.

כי הפרפקציוניסטים תמיד מגיעים רחוק, אבל משלמים על זה מחיר יקר. כל אחד במטבע שלו. אבל כשאתה בתחילת הדרך ורוצה לטרוף את העולם, המחיר בכלל לא משנה. וכשאתה בסוף המרוץ המחיר כבר שולם,  ואז נשאר לך רק להעריך אם  המחיר היה כדאי…

מודעות פרסומת