קוראי הבלוג שלי אולי שמו לב לכך שלאחרונה הפוסטים  בבלוג של אילה רז הופכים להיות יותר ויותר אישיים ולא כולם סובבים סביב אופנה. הסיבה הפרוזאית לכך היא שלאופנה על היבטיה השונים אני  מתייחסת בבלוג שלי "חליפות העתים" ב- Xnet  ולכן אני מרגישה חופשיה לכתוב כאן רק על דברים הקרובים ללבי.
זה לא אומר שלא תהיה כאן יותר אופנה. אופנה תופסת  חלק חשוב בחיי וברור שהיא תמשיך לתפוס כאן מקום . אבל  מי שנכנס הנה בשביל אופנה פרופר ולא מצא יכול להיכנס לבלוג שלי בXnet :
יש נושאים שקשה לי להחליט לאן הם שייכים כמו למשל הפוסט האחרון שלי בXnet שאני מצטטת כאן במלואו. 

אם אני אחליט יום אחד ללכת לבקר את כל מי שהזמין אותי לאירוע מכירות שווה בפייסבוק, קרוב לוודאי שלא אספיק לבקר אפילו בחצי מהאירועים שמתקיימים באותו יום. כמות ההזמנות המטורפת שנוחתת על המחשב שלי מדי יום פשוט לא תאומן. וכול האירועים נשמעים לי שווים. מפתים אפילו. לגמרי. למה? כי היום כבר לא מזמינים סתם כך למכירה. היום  אף אחד כבר לא טורח בכלל להזמין סתם כך לקניית בגדים. כי מי כבר יבוא?

אירועי המכירה שאני מוזמנת אליהם, הם תמיד קסומים. מופלאים. מדהימים. נוצצים. אירוע העשור. אירוע המאה. אירוע המאה הבאה. אין דברים כאלה. אירוע שלא תוכלו לשכוח ואירוע שווה מאוד אם לא ה…והראש היצירתי לא מפסיק להפתיע: מדידת בגדים לאור הירח, מסיבת הלבשה עם מוסיקה מהסרטים, ערב קסום עם המעצב  ויצירותיו, מכירה חלומית עם אבק כוכבים, וכמובן, איך אפשר בלי מתנות (שוות. בטח שוות!) לכל מי שבא..

הסופרלטיבים המתארים את המכירות כוללים הרבה מילים חזקות כמו: מדהים. מרגש. של פעם בחיים. אין דברים כאלה. ויחד עם המילים החזקות האלה גדל גם הצורך להכפיל אותן ואפילו  לשלש. למשל, מכירה מאוד מאוד מיוחדת, בגדים מאוד מאוד שווים. אירוע מאוד מאוד מאוד מרגש.

תגידו לי מה רע במכירה מיוחדת? זה לא מספיק ברור? ואם היא צריכה תגבור של "מאוד מאוד" אז אולי היא בעצם לא כל כך מיוחדת?  ולמה כל דבר צריך להיות מדהים? הנה למשל , יוגורט מדהים! למה מדהים? למה לא טעים? הלוא זה מה שנדמה לי שאנחנו מחפשים ביוגורט (תקנו אותי אם אני טועה). יותר מתקבל על דעתי  שהיוגורט יהיה טעים, סרט המתח יהיה מדהים והפגישה תהיה מרגשת.  ושלכל מילה יהיה טעם משלה. שאפשר להרגיש , להבין ולנגוע איפה שצריך. לא יותר ולא פחות.

ההיסחפות המטורפת אחרי ריגושים הופכת כל עניין טריוויאלי לבלתי רלוונטי. אבל, תשעים אחוז מהדברים שאנחנו עושים בחיים הם דברים טריוויאליים. הם לא מאוד מאוד מרגשים וגם לא מאוד מאוד מדהימים. וזה בסדר גמור. כך מתנהלים חיים שפויים רוב הזמן.

אז אולי מספיק לרגש, להדהים, לעלף ולהמם? אולי אפשר לחזור אל הטעם של הדברים הפשוטים. העומק של מילה יחידה. ואז אולי לא יהיה לנו יום יום חג אבל כשיהיה – נדע להעריך אותו מאוד מאוד מאוד.

מודעות פרסומת