מה עולה בדמיונכם כשאני אומרת "שמלה"?
הרומנטיקנים שבינינו אולי יראו בדמיונם את השמלות הלבנות והמרפרפות שלובשות הנימפות בציור "הפרימוורה" , שצויר על ידי סנדרו בוטיצ'לי בשנת 1482 ונחשב עד היום לאחת מהיצירות הפופולאריות ביותר באמנות המערבית.

הפרימוורה של בוטיצ'לי

הירוקים אולי יפנטזו על שמלה העשוייה מ"המפ", שהוא סוג של קנביס, שייצורו נחשב ידידותי לסביבה .

שמלה עשוייה מ"המפ"

הצהובים אולי ידמיינו את ליידי גאגא לובשת עוד אחת מאותן שמלות, מרימות גבות, שסללו בעבורה את הדרך לפסגה העולמית.

ליידי גאגא ושמלת הסטייקים: לאכול אותה...

הכחולים ירצו לראות, מן הסתם, פחות שמלה ויותר גוף חשוף, והשחורים ימשיכו ללכת על בטוח בשמלה השחורה הקטנה שאי אפשר לטעות כשלובשים אותה לקראת אירוע בלתי מוגדר.

ביונסה על שער ה"אופיסייל": פחות שמלה ויותר גוף

אבל נתי רואה בדמיונה שמלות אחרות. השמלות של נתי הן מנחושת. כן. מה ששמעתם. שמלות עם קפלים, קישורים, שרוכים ואפילו תחרה שכולן עשויות אך ורק מנחושת.
נתי אמויאלס היא אמנית יוצאת דופן ועבודותיה אינן משתייכות לשום קטגוריה אמנותית מקובלת. אבל ההתבוננות בהן משאירה את הצופה המום מהמיומנות המדהימה, שבאמצעותה הופכת נתי את המתכת הקשה, הנוקשה והקשיחה לחומר שנראה כמעט אוורירי ומרחף.

נתי אמויאלס: לא מתעניינת באופנה

פגשתי את נתי אמויאלס בגלריה "חנקין" בחולון, שם שוחחתי אתה על יצירותיה. נתי סיפרה לי שההשראה ליצירה שלה במתכת נולדה אצלה מתוך טראומה שחוותה כילדה בת חמש. במלחמת יום הכיפורים, בגלל ההאפלה, האירו את החדר שבו הייתה, בנרות. נתי התקרבה אל האש ונכוותה קשה בכל חלקי גופה. היא שכבה חודשים בבתי-חולים והייתה בסכנת חיים. מאז נשארו לה הרבה צלקות פיזיות ונפשיות. אבל מאותו אירוע טראומטי, אומרת נתי, נולדה שפה.

שמלה ללא גוף, אבל הגוף נוכח.

העבודות הראשונות שלה היו עשויות מחיבורים ותפרים שדומים לצלקות אבל בהמשך נוצרו עבודות עדינות שנולדו מתוך המתח שבין החומר הקשה לרכות של הבגד. כשאני שואלת אותה איך היא מתחברת לאופנה, נתי עונה שהיא לא מתחברת בכלל. היא לא מתעניינת באופנה ואין לה מושג איך היא מגיעה לשמלה דמוית מחוך אופנתי, או לשמלת ערב דמוית תחרה מחוררת. היא פשוט לוקחת את החומר ומתחילה לעבוד עליו עד שבשלב כלשהו היא מגלה את הכוון שבו הוא "רוצה" ללכת ומשם היא ממשיכה. היא מעולם לא הצליחה להשתלב במסגרות לימוד ממוסדות ואת הטכניקות שלה פיתחה לבד, מתוך התנסות בחומר באמצעות ניסוי וטעיה. ניתן לראות בעבודות של נתי סוגים שונים של "בגדים", חלקם מצולקים ומעוותים וחלקם מעודנים ו"אופנתיים".

שמלה מחוררת

מחוכים מנחושת

"אני לא בן אדם של אופנה" חוזרת ואומרת לי נתי . אבל אני  דווקא חושבת שאין דבר כזה. כל אחד הוא בן אדם של

אופנה מתוך עצם העובדה שהוא לובש בגדים. גם מי שאינו רוצה להתייחס לבגדים מבטא בכך יחס אישי לאופנה. חוסר התייחסות לאופנה הוא אמירה חברתית שנובעת מתוך התעלמות ממסגרות מקובלות ומתוך הדגשת הייחודיות של הפרט שאינו מוכן לציית לצווי האופנה שיש בהם משום השתייכות לעדר.
מעניין שבכל עבודותיה של נתי לא מופיע גוף, אלא רק מעטפת. הבגדים תמיד ריקים אבל נותנים הרגשה של הגוף שהיה פעם בתוך הבגד, ולמרות שהוא איננו נראה הוא מוחשי מאוד.
זוהי תערוכה מרתקת שמעוררת עניין ונוגעת במשהו מאוד אישי אצל כל אחד. לכו לראות. לא תתאכזבו.

מודעות פרסומת