יש תערוכות שאתה יוצא מהן עם מצב-רוח קודר ויש תערוכות שאתה יוצא מהן עם חיוך. יש גם כאלה שמשאירות אותך אדיש והן  מבחינתי, סתם בזבוז זמן.  באחרונות, אני עושה סיבוב מהיר, קולטת את המסר המרוקן וממהרת  לקפטריה הסמוכה להטביע את האכזבה שלי באספרסו כפול ואם אפשר גם קרואסון חמאה מחומם, תודה!  בשלב זה , כשאני מנוחמת על ידי הקלוריות המיותרות, אני כבר מוכנה אפילו לברך על הזמן האבוד.

התערוכות האופטימיות הופכות להיות נדירות יותר ויותר בחיינו. ברור. הן הרי משקפות מציאות. ובמציאות שלנו כדי להיות אופטימי, צריך קודם כל להיות אסקפיסט.  אולי בגלל זה כשאני נתקלת בתערוכה שמחה, אני מרגישה קצת אסירת תודה על כך שמישהו, איפה שהוא, ממשיך להאמין באדם. ממשיך לקוות לטוב. ממשיך לשמור על חוש הומור בריא על אף ואולי גם בגלל.

הכניסה לתערוכה כבר עושה שמח

 התערוכה "הצצה דרך חור המנעול של פראו בלאו אל גן העדן של גארי בייסמן" היא אחת מהתערוכות  השמחות שעושות לך טוב על הלב. חוש הומור במיטבו ושיתוף פעולה בין אמנים משתי יבשות שמאמינים ביחד שבאיזה מקום קיים גן-עדן שאנחנו פשוט צריכים קצת להתאמץ כדי לגלות אותו.

היצירה של פראו בלאן וההשראה של גארי ביסמן

הילדות הנצחית של גארי ביסמן

התשובה של פראו בלאו ליצירה של גארי ביסמן

מודה. הגעתי לתערוכה במצב רוח שפוף. טוב, כמה שמח אתה כבר יכול  להיות בשבת  שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל? ואם זה לא מספיק, תקשיב לרדיו. תקרא עיתון. צריך להוסיף עוד משהו?

נכנסתי לגלריה "מאירוב" הקטנה והמוזנחת  בחולון, שעדיין שומרת על אופי הסתדרותי שעבר זמנו ואחרי נישוקים-חיבוקים וקצת בלה-בלה בחצר הקדמית עברתי בשער התערוכה ומיד…מטמורפוזה. זוויות הפה מתחילות להתיישר ואז בלי שום הכנה מוקדמת עוברות להימתח כלפי מעלה.

גארי ביסמן ליד היצירה של פראו בלאו

גארי בייסמן, הוא אמן ששומר על הילד שבו, ומכאן שהאופטימיות שלו אינה ניתנת לערעור. הלנה ופיליפ בלאו הם זוג אמנים  שקיבלו את פרס משרד החינוך והתרבות על "עבודה המשקפת נגיעה מחוייכת בעולם פנטסטי". הקונספט של "פראו בלאו" "מוביל תפיסה ייחודית השואפת להכניס שמחה לחיי היום-יום… והם יוצרים עיצוב ברוח השטות הרצינית". אני לא יודעת מה זו שטות רצינית. אבל אם זה מביא שמחה אפילו ללב אחד, זה כבר שווה.

גן העדן הקסום של גארי ביסמן

ההשראה והדגם

הציורים המחויכים של גארי ביסמן

הלנה הייתה סטודנטית שלי ב"שנקר". היא תמיד בלטה במחשבה מקורית ושונה ונדמה לי שהחצי השני שלה, פיליפ, משלים את הרעיונות הפרועים ביותר שלה. "הלנה ופיליפ התחברו ליצירותיו של בייסמן הן בפן הוויזואלי השמח וההומוריסטי והן בפן הפילוסופי של שלמות, אהבה, חברות, סקס ומתיקות החיים".

תמיד חשבתי שאופנה יכולה גם לחייך. בואנה, כולה בגדים. אז למה שלא תחייכו קצת כשאתם מעצבים? נגיעות קטנות של הומור בבגד יכולות להיות נגיעות של אושר. האפור-שחור כבר השתלטו גם כך על כל פן בחיינו והניוד החדש ממש לא מסייע. אז מה רע בקצת כתום? ורוד מזעזע, מישהו? כחול אלקטריק?

מעניין שבגדים כפריים הם כמעט תמיד צבעוניים ובגדים אורבניים הם לרוב אפורים, שחורים ומונוכרומטיים. האם החיים בכפר שמחים יותר? האם שם רואים את האור?

מחקרים על צבע והשפעותיו על מצב הרוח מראים בבירור כי צבע עליז משפר את מצב הרוח. ואני בטוחה שכל אחד יכול לתת דוגמא מהניסיון הפרטי שלו. אז בפעם הבאה שאתם מודדים עוד בגד בשחור- אולי תחשבו על זה? טוב?