כל כך הרבה נכתב על מה שפלט ג'ון גאליאנו מפיו כשהיה שיכור, שנראה לי כי הנושא כבר חרג מכל פרופורציה הגיונית. ואל תבינו אותי לא נכון. אני מגנה בכל תוקף את גאליאנו על פליטת הפה האומללה, מתייצבת מאחורי דבריו של מנכ"ל 'דיור' סידני טולדאנו ומתקוממת נגד כל סוג של תמיכה בהיטלר או במעשיו, או חילול זכרם של קרבנות השואה. ובכל זאת אני רוצה להבהיר כמה נקודות בפרשה כאובה זאת:

נתחיל בכך, שכבר מזמן היה ידוע היה לכל, כי מצבו הנפשי של גאליאנו  מעורער ואין  בכך משום דבר חריג בממלכת דיור מכיוון שגם איב סאן- לורן, המעצב הגאון, היה ידוע בבעיות הנפשיות שלו שבגללן התחיל הבינגו הקבוע לפני כל תצוגת-אופנה שלו: האם יוכל להעלות הפעם את התצוגה בזמן או שיתאשפז קודם. גם את כריסטיאן דיור עצמו, לא הייתי מגדירה כנורמאלי. האיש שנתן לעולם את ה'מראה החדש' בשנת 1947 (שהוא דרך אגב, רגרסיבי ואנטי פמיניסטי מזווית הראיה שלי)  התהלך כל חייו כשבכיסיו שלל חפצים נגד עין הרע ולא היה מצליח לגמור משפט מבלי להוציא את כפיס העץ מכיסו ולהקיש עליו שלוש פעמים… הוא גם לא עשה שום צעד בחייו מבלי להתייעץ קודם בקוסמות ובמגידי עתידות והיה עד כדי כך שבוי באמונות טפלות שהתייחס לעובדה שאחת המראות שבביתו נשברה כאל איתות משמיים לכך שסופו קרוב. למעשה, נסיבות מותו לוטות בערפל עד היום ויש אומרים שהוא 'הזמין את מותו'.

שנית, בית דיור כבר מיצה עד תום את יכולות הפלא של ג'ון גאליאנו, שמתח כבר את גבולות האופנה עד קצה גבול היכולת. אינני מפחיתה כהוא זה מערכו כמעצב גאוני, אבל עיצוב היתר שלו חרג בהרבה מכל פרופורציה.

בואו נשים דברים על דיוקם: קולקציית ה'קלושאר' של גאליאנו ( 2000 )הצליחה לעורר את העיתונות ולהביא לבית דיור פרסום חסר תקדים שהעיר אותו מתרדמה ארוכת שנים ממש כמו הקולקציה 'ביטניק' ( 1960 ) של איב סאן-לורן. אבל בעוד סאן-לורן מוצא את עצמו מפוטר מבית דיור  בעקבות קולקציית ה'ביטניק',  מקבל גאליאנו קידום אצל דיור דווקא בזכות קולקציית ה'קלושאר'… וזהו אם תרצו כל ההבדל בין תפקידו של מעצב האופנה בשנות ה- 60 לבין תפקידו כיום.  בשנות  ה- 60 של המאה  העשרים תפקיד המעצב היה  לעצב בגדים שנשים ירצו ללבוש והיום תפקידו הוא לעורר פרובוקציה  שתעורר את התקשורת, שעשויה לעורר  את העניין במוצרי הלוואי הממותגים של החברה. כך יצר גאליאנו, בדרך אירונית,  באמצעות פליטת הפה שלו באזז תקשורתי חסר תקדים ששירת היטב את האינטרסים של בית דיור יותר  מאשר כל תצוגה ביזארית שלו שניתן להעלות על הדעת.

שלישית, גאליאנו שיחק בתקרית האנטישמית הזאת ממש לידיים של בית דיור. הרי לא היה עולה על דעתו של סידני טולדאנו, המנכ"ל היהודי של בית דיור,  לפטר את גאליאנו מתפקידו כמעצב הבית אילולא התערער שם מעמדו ממילא. מן הסתם היה מנסה לבדוק קודם את כל האופציות האפשריות כמו: התנצלות ציבורית, תשלום  פיצויים נדיבים לנפגעות התקיפה המילולית וכיוצא בזה. ואם גם זה  לא היה עוזר היו אפילו משעים את גאליאנו זמנית לצורך אישפוז מתוקשר. כך הייתה העיתונות מרגישה שבעה והעוגה הייתה נשארת שלמה והכי חשוב: הכסף היה ממשיך לצלצל בקופת בית דיור!

במחשבה נוספת, יש בתקרית זו גם איתות למעצבי האופנה הצעירים העוקבים אחרי תהפוכות עולם האופנה בהתמדה אובססיבית: שימו לב, גם לפרובוקציה יש גבול  !!! תצוגת- אופנה איננה תיאטרון, היא נועדה להראות בגדים שנועדו לאנשים. מבחינה זו ראוי אלבר אלבז לכל שבח. הוא מראה כיצד יכול מעצב אופנה מוכשר לעצב בגדים ולא דקורציות תיאטרליות ובכל זאת להיחשב לאחד המעצבים הטובים בעולם.

כל הצילומים בפוסט זה צולמו על ידי  דני רז, מתוך קולקציית הקלושאר (2000) של ג'ון גאליאנו  בתערוכה Global Fashion- Local Tradition   שהוצגה בסנטרל מוזיאון באוטרכט  (2005 )