כל כך הרבה נכתב על מה שפלט ג'ון גאליאנו מפיו כשהיה שיכור, שנראה לי כי הנושא כבר חרג מכל פרופורציה הגיונית. ואל תבינו אותי לא נכון. אני מגנה בכל תוקף את גאליאנו על פליטת הפה האומללה, מתייצבת מאחורי דבריו של מנכ"ל 'דיור' סידני טולדאנו ומתקוממת נגד כל סוג של תמיכה בהיטלר או במעשיו, או חילול זכרם של קרבנות השואה. ובכל זאת אני רוצה להבהיר כמה נקודות בפרשה כאובה זאת:
נתחיל בכך, שכבר מזמן היה ידוע היה לכל, כי מצבו הנפשי של גאליאנו מעורער ואין בכך משום דבר חריג בממלכת דיור מכיוון שגם איב סאן- לורן, המעצב הגאון, היה ידוע בבעיות הנפשיות שלו שבגללן התחיל הבינגו הקבוע לפני כל תצוגת-אופנה שלו: האם יוכל להעלות הפעם את התצוגה בזמן או שיתאשפז קודם. גם את כריסטיאן דיור עצמו, לא הייתי מגדירה כנורמאלי. האיש שנתן לעולם את ה'מראה החדש' בשנת 1947 (שהוא דרך אגב, רגרסיבי ואנטי פמיניסטי מזווית הראיה שלי) התהלך כל חייו כשבכיסיו שלל חפצים נגד עין הרע ולא היה מצליח לגמור משפט מבלי להוציא את כפיס העץ מכיסו ולהקיש עליו שלוש פעמים… הוא גם לא עשה שום צעד בחייו מבלי להתייעץ קודם בקוסמות ובמגידי עתידות והיה עד כדי כך שבוי באמונות טפלות שהתייחס לעובדה שאחת המראות שבביתו נשברה כאל איתות משמיים לכך שסופו קרוב. למעשה, נסיבות מותו לוטות בערפל עד היום ויש אומרים שהוא 'הזמין את מותו'.
שנית, בית דיור כבר מיצה עד תום את יכולות הפלא של ג'ון גאליאנו, שמתח כבר את גבולות האופנה עד קצה גבול היכולת. אינני מפחיתה כהוא זה מערכו כמעצב גאוני, אבל עיצוב היתר שלו חרג בהרבה מכל פרופורציה.
בואו נשים דברים על דיוקם: קולקציית ה'קלושאר' של גאליאנו ( 2000 )הצליחה לעורר את העיתונות ולהביא לבית דיור פרסום חסר תקדים שהעיר אותו מתרדמה ארוכת שנים ממש כמו הקולקציה 'ביטניק' ( 1960 ) של איב סאן-לורן. אבל בעוד סאן-לורן מוצא את עצמו מפוטר מבית דיור בעקבות קולקציית ה'ביטניק', מקבל גאליאנו קידום אצל דיור דווקא בזכות קולקציית ה'קלושאר'… וזהו אם תרצו כל ההבדל בין תפקידו של מעצב האופנה בשנות ה- 60 לבין תפקידו כיום. בשנות ה- 60 של המאה העשרים תפקיד המעצב היה לעצב בגדים שנשים ירצו ללבוש והיום תפקידו הוא לעורר פרובוקציה שתעורר את התקשורת, שעשויה לעורר את העניין במוצרי הלוואי הממותגים של החברה. כך יצר גאליאנו, בדרך אירונית, באמצעות פליטת הפה שלו באזז תקשורתי חסר תקדים ששירת היטב את האינטרסים של בית דיור יותר מאשר כל תצוגה ביזארית שלו שניתן להעלות על הדעת.
שלישית, גאליאנו שיחק בתקרית האנטישמית הזאת ממש לידיים של בית דיור. הרי לא היה עולה על דעתו של סידני טולדאנו, המנכ"ל היהודי של בית דיור, לפטר את גאליאנו מתפקידו כמעצב הבית אילולא התערער שם מעמדו ממילא. מן הסתם היה מנסה לבדוק קודם את כל האופציות האפשריות כמו: התנצלות ציבורית, תשלום פיצויים נדיבים לנפגעות התקיפה המילולית וכיוצא בזה. ואם גם זה לא היה עוזר היו אפילו משעים את גאליאנו זמנית לצורך אישפוז מתוקשר. כך הייתה העיתונות מרגישה שבעה והעוגה הייתה נשארת שלמה והכי חשוב: הכסף היה ממשיך לצלצל בקופת בית דיור!
במחשבה נוספת, יש בתקרית זו גם איתות למעצבי האופנה הצעירים העוקבים אחרי תהפוכות עולם האופנה בהתמדה אובססיבית: שימו לב, גם לפרובוקציה יש גבול !!! תצוגת- אופנה איננה תיאטרון, היא נועדה להראות בגדים שנועדו לאנשים. מבחינה זו ראוי אלבר אלבז לכל שבח. הוא מראה כיצד יכול מעצב אופנה מוכשר לעצב בגדים ולא דקורציות תיאטרליות ובכל זאת להיחשב לאחד המעצבים הטובים בעולם.
כל הצילומים בפוסט זה צולמו על ידי דני רז, מתוך קולקציית הקלושאר (2000) של ג'ון גאליאנו בתערוכה Global Fashion- Local Tradition שהוצגה בסנטרל מוזיאון באוטרכט (2005 )
10 תגובות
Comments feed for this article
13 במרץ 2011 בשעה 18:12
מרים ברוק כהן
אילה
חוקרת בריטית שלחה לי את זה
http://www.guardian.co.uk/world/2011/mar/06/john-galliano-antisemitism-marais
מסתבר שהאיש כבר גרם מהומות כאלו בפעם קודמת. עצוב מאד
11 במרץ 2011 בשעה 07:00
מרים ברוק כהן
אילה חביבה, תודה לך על התיקון, אכן שמתי לב לעיתונים ולמזוודות ואפילו ניסיתי לראות אם יש משמעות לכתוב על הבדים, חיפשתי נקודת זכות למעצב. ההתחזות של עשירים [אלה שיכולים לקנות Dior] לעניים על ידי תלבושות מתוכננות הוא לא חדש, בהרבה משטיחי הקיר הישנים רואים עשירים משחקים בלהיות רועה או איכר. אחד הדברים שתמיד היה תמוה בעיני, כיצד מציגים בגדים מקושטים ומהודרים כ'בגדי רועה' או 'בגד כפרי', הרי הם היו נהרסים בעבודה. אז הבנתי שאלו היו או 'בגדי חג'
או פרי דמיון עשירים מתחזים. תאמינו לי שום בגד לא נשמר טוב במרעה.
מרים
10 במרץ 2011 בשעה 14:28
מרים ברוק כהן
אילה, כרגיל את נוגעת בכמה שאלות כבדות, ומשאירה המון חומר לחשיבה. בזמנו כשקראתי את שם הסגנון 'קלושר' חשבתי שהוא מתכוון לClochard והצטערתי. זכרתי כיצד הקבצניות של ניו-יורק, נעלבו מאד כשמישהו עיצב אופנת של בגדים עם קרעים, טלאים וכתמים וקרא לה אופנת גברות השקיות. וחשבתי שלא יפה שגאליאנו לועג לחסרות מזל. אחר כך כשהגיעו תמונות, הבנתי שהוא עיצב סגנון Cloche. התמונות אילה מרהיבות, והאמת שגם השמלות יפהפיות, אבל האם הן פרקטיות לחיינו המודרניים. תארו לכם אמא לילדים קטנים, נוהגת באוטו קטן עם ילדיה, יוצאת מהאוטו וכולי עם כל ערימות הבד הללו ומשקלן ….יכול להיות כמובן שהשמלה הארוכה עם הזנב, היא דוקא פרקטית וחוסכת טאטוא הרצפה. קראתי פעם דיון ארוך בין היסטוריוני בגדים שנשאלו איך בדיוק הלכו הגברות עם הקרינולינות, לחדרים הקטנים, ההתבוננות בתמונות אלו הזכירה לי את הדיון הזה. [למי שמתענין/ת, הן לא יצאו מן האולמות, המשרתות הביאו את הציוד הנחוץ והציבו אותו מתחת לקרינולינה, לא פלא שיש כיום אוספים יפים של סירים מצוירים.].
באשר לנושא של התבטאויותיו, אני לא כל כך סלחנית כמוך, אם זה נפלט לו כעת, אז זה היה שם גם קודם ויש להניח שזה כבר קרה בעבר, אבל אז הוא עוד הטיל ביצי זהב, ולכן אולח השתיקו את זה?. מה שמענין הוא, שכיום מצד אחד יש התגברות של אמירות אנטי-שמיות ומאידך יש יותר ויותר מוסדות שמבינים שאי אפשר ואסור לעבור על כך בשתיקה, ראו גם מקרה הלן תומאס [אנטוניוס לשעבר]. מרים
10 במרץ 2011 בשעה 16:24
ayalaraz
מרים היקרה, ממש הארת את עיני. אני לפעמים כותבת בבלוג שלי על דברים מעולם האופנה שאינני מסבירה אותם מכיוון שאני חושבת שזה מכוון אל סטודנטים לאופנה והם בוודאי מבינים למה התכוונתי. כך היה גם לגבי המונח קולקציית קלושאר של גאליאנו. ובכן, אני ממש שמחה ששאלת על הקלושאר כדי שאוכל להבהיר את הנושא .
את צדקת לגמרי בהשערתך הראשונה : הקלושאר הוא אכן אותו חסר בית או חסר מזל המתגורר עם כמה מזוודות קרועות והמון עיתונים מתחת לגשרי הסיין בפריס ובדרך כלל הוא צמוד לבקבוק יין אדום זול. בהחלט אין הכוונה לקלוש=פעמון למרות שהשמלות שגליאנו עיצוב בקולקצייה זו הן בגזרת קלוש…אם תתבונני שוב בתמונות תראי שהוא משתמש בהן גם בנייר עיתון וגם במזוודות ישנות ובלויות.
9 במרץ 2011 בשעה 19:03
מיכל שטיינר
נהנתי לקרוא ולמדתי המון. תודה!
9 במרץ 2011 בשעה 20:17
ayalaraz
ותודה לך, מיכל, על התגובה
9 במרץ 2011 בשעה 14:04
דני
אילה, כתבה נהדרת אך המסקנות מהירות וטעונות הסבר יותר מפורט : למה אלבר אלבז ולא אחרים?
שלך דני
9 במרץ 2011 בשעה 20:16
ayalaraz
תודה, דני. על זה צריך פוסט מיוחד!
11 במרץ 2011 בשעה 17:59
עדנה
אני ממשיכה להתפעל מהיצירתיות שלך ומההקשרים העיניניים והעכשוויים, והפעם גם משיתוף הפעולה עם דני שסימניה ניכרים לאורך הקריירה שלך. המשיכו כך. כף לקרוא. שבת שלום עדנה
13 במרץ 2011 בשעה 13:49
ayalaraz
עדנה, יקירתי, אני ממש שמחה לקרוא את התגובות המפרגנות שלך. תודה רבה והמשיכי לקרוא