כמו שכל כלב בא יומו,  כך כל בגד בא קיצו. אפילו הבגדים שהכי אהבנו פעם, אלה שמתקשרים לזיכרונות האהבה הכי נפלאים ששמרנו עמוק עמוק בלב… יום אחד, ככה פתאום, נראים לנו איכשהו כבר לא לעניין וממש לא בא לנו יותר ללבוש אותם. עוברת עונה ועוד עונה, אנחנו שולפים אותם מהארון מפעם לפעם, מנסים אותם מול הראי ו…לא. זה לא זה… משהו בבגד איבד את הקסם. אולי זה הצבע, אולי הצורה ואולי זה הבד שכבר לא מתאימים לנו יותר, ואפילו גל הנוסטלגיה הגואה ומציף אותנו למולם כבר לא יעזור. ומכיוון שכך, אין ברירה. הגיע הזמן להיפטר מהם!

חצאיות עם עבר מפואר

אבל, כאזרחים עם מצפון מעורב (לוקאלי וגלובלי) מפותח למדי, ברור לנו שלא נשליך אותם סתם כך לפח האשפה. ואז עולות על הפרק מספר אופציות: החסכנים שבינינו ימסרו אותם לחנות יד שנייה, הנדיבים- יתרמו אותם לנזקקים, האדישים- יהפכו אותם לסמרטוטי ניקוי והיצירתיים ללא תקנה, כמוני,  יפנטזו על בגד חדש שיתפרו מהם יום אחד…

עוד בדי ליברטי

לחסכנים, לנדיבים ולאדישים אני ממש לא דואגת, הם כנראה יצליחו להיפטר מן הבגדים המיותרים. אבל היצירתיים שבינינו, מה יהיה איתם??? הם ימלאו מגירות, מדפים וארונות בבגדים ישנים עם עבר מפואר, בגדים עם ייחוס, בגדים עם היסטוריה, וכל אלה יחכו עד בוש למטמורפוזה המיוחלת שברוב המקרים כנראה לא תגיע לעולם…

ועוד...

מתוך הארון הפרטי שלי ליקטתי בשביל הפוסט הזה כמה בגדים ישנים. יש שם עוד הרבה שאפילו לא הוצאתי בשביל לצלם, רק כדי שלא תגידו שאני לא מתחשבת בסבלנות שלכם. הבגדים שצילמתי הם על טהרת 'ליברטי' והם נאספו בלונדון, עונה אחרי עונה,  מהכסף שחסכנו כשאכלנו כל יום המבורגרים במק-דונאלדס  במקום אוכל נורמאלי במסעדה הגונה..

הבדים שצילמתי כאן היו בשעתם חצאיות רחבות ומקסימות, מכווצות במתניים ורקומות בשורות גומי שאותן לבשתי עם מגפי- ברך, בתקופה ששקלתי בסביבות ה-50 ק"ג ויכולתי להיראות בציבור עם חצאיות פרחוניות רחבות…

חצאית ליברטי ומגפי ברך בתחילת שנות השמונים

ועוד דוגמה חלקית של חצאית ליברטי מתחילת שנות ה- 90

אז קבלו את בדי 'ליברטי' ששרדו במגירת הבגדים הנוסטלגית שלי. ואני חושבת שאני לא צריכה להזכיר לכם שבלי עבר אין עתיד- נכון???

מודעות פרסומת