הכותרת לפוסט זה היא  אחת הציטטות הקולנועיות המוכרות ביותר בכל הזמנים מתוך הסרט הנפלא 'קזבלנקה': "We shall always have Paris" (בתרגום חופשי לעברית) כאשר  האמפרי בוגארד, הגבר האולטימטיבי של התקופה נפרד מאינגריד ברגמן, האחת והיחידה, ליד המטוס העומד לקחת אותה אל החופש הרחק מקזבלנקה הגועשת אבל גם הרחק ממנו- לנצח…אני מודה  שראיתי את הסרט האלמוותי הזה לא פחות מעשרים פעם ובכל אחת מהפעמים, בקטע הזה, לא יכולתי לעצור את הדמעות…

האמפרי בוגרד נפרד מאינגריד ברגמן במשפט הנצחי: תמיד תהיה לנו פריס...

מאז נעשה הסרט עברו כבר יותר מ- 70 שנה ופריס  של בוגארד וברגמן היא כבר בהחלט לא פריס של היום. חוץ מהגנים והשדרות שנראים עדיין כמעט כמו בציורי האימפרסיוניסטים בסוף המאה התשע-עשרה כיום בעצם כבר הכל השתנה.

בולבאר האוסמן בציור של מונה מסוף המאה התשע-עשרה

אז לפני  שניפרד מהמאה התשע עשרה ומהתקופה היפה (la belle epoque) הנה עוד תמונה של ואן-גוך (שההולנדים מבטאים את שמו "פאן חוח") של שדרות קלישי בפריס האלגנטית.

ציור של ואן גוך : שדרות קלישי בסוף המאה ה- 19

כיום פריס  היא  עיר של מיעוטים, המדברים בליל של שפות ים-תיכוניות ומזרח אירופאיות ומן הפריסאים האלגנטים של שנות ה- 40 כבר לא נשארו הרבה, למעט כמה טיפוסים אפופי נפטלין ברובע ה- 16, שמתהלכים בחליפות עם פפיון ומשתדלים לשמור על אנכרוניסטיות דקדנטית…

הפתיח הארוך הזה בא להסביר קודם כל את שתיקת הבלוג במשך 3 שבועות, שאת חלקם ביליתי בפריס… בילוי,  זה אולי לא מונח מדויק כדי לתאר מסע כומתה מזורז שבו אני והוא ועוד זוג חברים, עוברים ברגל קילומטרים בקצב מואץ ומשתדלים לא להחמיץ אף תערוכה  בעיר במטרה למלא את המצברים כמה שיותר… והפעם, למזלנו,  זכינו למזג אוויר מקסים, מעונן חלקי וטמפרטורה של 24 מעלות (אופטימלי מבחינתי)…שמיקסם את ההספק הקולטוראלי.

מול המזרקה עם הפסל של ניקי דה סן-פאל באיזור לה-האל במזג אוויר מושלם (אני משמאל)

קצת הסטוריה: הביקור הראשון שלי בפריס היה בשנת 1964, כאשר נסענו הוא ואני בטיול מאורגן של איסתא לאירופה. בפריס טיפסנו ברגל על כל המונומנטים וגם ירדנו למעמקי האדמה בסיור יסודי בכל מחילות הביוב של פריס, מה שהיה אז משום מה להיט הסטרי (???) השתכנו כמובן בחדר צנוע במעונות הסטודנטים בגדה השמאלית ואכלנו במסעדת הסטודנטים ליד גני לוקסמבורג לאחר שעמדנו בתור לאוכל במשך כשעה לפחות…לא הבנתי אז למה קידמו הסטודנטים את כניסתי  למסעדה בקריאות "שאפו!" ותופפו בסכו"ם על השולחנות, דבר שגרם לי  מבוכה רבה ורצון עז להיבלע מידית באדמה… רק ביום האחרון לסיור הסביר לי אחד הסטודנטים שהייתי צריכה להוריד מעל ראשי את המטפחת בכניסה למסעדה …(נהגתי אז לחבוש מטפחות משי גדולות וצבעוניות)  אבל אז כבר היה מאוחר מדי  בשביל לתקן…

אני עם מטפחת ראש: על זה נאמר 'שאפו'

אחר כך, בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים התגוררנו ברוטרדאם שבהולנד ולפריס נסענו בחיפושית המטורללת שלנו את כל 500 הקילומטרים עד היעד, מבלי לכבות מנוע  בדרך אפילו פעם אחת, מכיוון שאם היינו מכבים- אי אפשר היה להתניע אותה שוב.

אני והחיפושית המטורללת: כל הדרך לפריס בלי כיבוי מנוע...

אז במקום מסעדות אכלנו במכונית סנדויצ'ים עם גבינת גאודה (מבטאים בהולנדית: חאודה)  וכשהגענו ליעד החנינו את החיפושית ליד המלון שבו שהינו. לאחר הסיור היסודי בעיר שנערך ברגל כמובן,  נכנסנו למוסך הקרוב שהתניע את המכונית ושילח אותנו שוב לדרך ללא הפסקה עד רוטרדאם…

החל מסוף שנות השבעים היו הנסיעות שלי לפריס חלק משגרת העבודה שלי כמעצבת ב'לודז'יה', ב'אתא' וב'סריגמיש' וכללו סיורים מתישים בתערוכות פרט-א-פורטה ואיסוף אינפורמציה עדכנית לצורך עיצוב הקולקציה החדשה. המשימה הייתה כל כך טוטאלית עד שלא השאירה לי זמן פנוי לבקר בתערוכות ואת פריס הכרתי באותה תקופה רק לפי תחנות המטרו…

אחר כך, בשנות השמונים, כשעמדתי בראש המגמה לעיצוב אופנה ב'שנקר' יזמתי את הנסיעה השנתית של הסטודנטים לפריס. כדי לממן את הוצאות הנסיעה נוסד 'פרס רבלון לעידוד הבגד המקורי' . הסטודנטים היו מעלים תצוגת אופנה בכוחות עצמם כדי לחסוך בהוצאות . הם סחבו על הגב קוליסות ומכרו כרטיסים והעמידו  תצוגה צנועה כולל בימוי והפקה. אם הכסף לא הספיק היו תופרים במשך לילה שלם חולצות טי למכירה (שעליהן הודפס האיור המוצלח ביותר מבין כל הצעות העיצוב שהוגשו). השיפוט לצורך הפרס נערך בחזרה הגנרלית ונבחרו הזוכים אבל הפרס הכספי  נתרם לטובת הנסיעה של תלמידי שנה ג' לפריס.

פרס רבלון 1989: הכסף נתרם לנסיעה לחו"ל

מאז ועד היום אני ממשיכה בנסיעות עידכון לפריס  ורואה את העיר משתנה לנגד עיני:  הזן המעודן של הצרפתיות האלגנטיות, שעליהן אמרה שאנל שהן מוכרחות לדעת להתלבש בגלל שנולדו כל כך מכוערות, החליף בהדרגה את מטפחות הצוואר הקוקטיות בטי שירט וג'ינס, ואופנת הרחוב הגלובלית השתלטה על העיר.

כבר כתבתי די ועדיין לא הגעתי לעיקר, שהוא רשמי הביקור הנוכחי…אבל אדחה את זה ברשותכם לפוסט הבא , מכיוון שאתם הרי יודעים: תמיד תהיה לנו פריס…

מודעות פרסומת