הזיכרון הראשון שלי מ'אתא' הוא מערכת קורדרוי שכללה מכנסיים וקפישון בצבע אדום-בורגונדי שאותה קניתי לעצמי בחופש הגדול של כתה י' מהכסף הראשון שהרווחתי כמדריכה בקייטנה העירונית של חיפה. למכנסיים היו מתפרים במותניים ולקפישון הייתה בטנה משובצת בצבעים תואמים. אהבתי מאוד את הצרוף של בגדי הקורדרוי שהחמיאו לי מאוד וגם את הכינוי 'כיפה אדומה'" שהודבק לי בעת לבישת הקפישון.

בגדי קורדרוי של 'אתא' איור: ריקי בן-ארי

הזיכרון השני שלי מ'אתא' הוא משנת 1966 או 1967 , כאשר קניתי בחנות של 'אתא' ברחוב אלנבי 62 בתל-אביב, שתיים מהשמלות המקסימות שעיצבה לולה בר ל'אתא'. האחת, שמלת מיני מבד קרפ בפסים של ורוד ולבן בגזרת 'פרינסס', והשנייה שמלת מיני מבטיסט כותנה בצבע קרם עם פס תחרה מתחת לחזה.

חנות 'אתא' ברחוב אלנבי 62 בימיה הראשונים

את שתי השמלות קניתי אחרי הלידה הראשונה שלי כדי לחגוג את חזרתי למידה 38. כמה חבל שלא עלה אז בדעתי לשמור את הבגדים של 'אתא' שכיום הם נדירים ויקרי מציאות, או לפחות להצטלם איתם למזכרת…

הזיכרון הבא שלי מ'אתא' הוא משנת 1982 , כאשר הוזמנתי על ידי המנכ"ל דאז, דוד ארבל, להיות מעצבת בגדי הילדים של המפעל.

בגדי ילדים ב'אתא' משנת 1982

העבודה הייתה כרוכה בנסיעה שבועית לכפר-אתא, ליום עבודה ארוך שכלל שתי ארוחות בחדר האוכל של 'אתא' .

תלושים לארוחת בוקר ב'אתא'

בכניסה לחדר האוכל אפשר היה לקרוא את עיתון 'י דבר'  שהיה מונח בתוך קופסת עץ מסורגת ברשת. חדר האוכל  נחלק לשניים: לעובדים ולמנהלים ואני,  משום מה, הוזמנתי לאכול בחדר האוכל של המנהלים…

תלושים לארוחת צהריים

בסיומו של יום העבודה ב'אתא' הייתי  מותשת ובדרך כלל גם מתוסכלת בגלל התנאים הכמעט בלתי אפשריים שבהם נאלצתי לעבוד. אלה היו הימים שבהם נאבקה 'אתא' על קיומה. היא צברה חובות בהיקף כזה שהבעלים שלה באותה תקופה,  קבוצת איינברג, רצו למכור אותה בכל מחיר אבל לא מצאו קונה. הניסיונות הנואשים שנעשו כדי לשקם את 'אתא' השוקעת (שאחד מהם היה רכישת 'אלסקה-ספורט לייף' לצורך מיזוג של שלושה מפעלי אופנה למפעל אחד)  שיקעו אותה עוד יותר עמוק בבוץ עד שהתקבלה ההחלטה הבלתי נמנעת לסגור את המפעל ולפטר את העובדים.

מבט מהאוויר על מפעל 'אתא'

הזיכרונות שלי מאותה תקופה הם עצובים: רכישת חומרי הגלם למחלקת הייצור- הופסקה ואני נאלצתי להתאים לדגמים שעיצבתי כפתורים ואביזרים ממה שהיה במלאי. פתרון דחוק זה, פגע  כמובן ברמת העיצוב וגרם לי תסכול רב. כשהייתי מגיעה למפעל הייתי נתקלת בחבורות של עובדים ועובדות יושבים על גלילים גדולים של אריגים ומדברים בקול שקט על הפיטורים הצפויים .

דוגמיות בדים שפותחו במחלקת עיצוב אריגים ב'אתא'

כשבקשתי מהאחראית על המחסן לאפשר לי לבחור כפתור או שרוך לאחד הדגמים שעיצבתי, הייתי נתקלת במשיכת כתפיים אדישה שאומרת 'קחי לך לבד, עזבי אותי במנוחה'…

אני המשכתי לנסוע ל'אתא' פעם בשבוע עם לילי דרוויש ז"ל שהייתה אז מעצבת בגדי הנשים ב'אתא'.

לילי דרוויש ז"ל עם אחד הדגמים שעיצבה

לפי החוזה שלי  הייתי צריכה לסיים הכנת קולקציית בגדי ילדים לייצוא, אבל כשהבנתי ששום קולקציה לייצוא כבר לא תצא מהמפעל השוקע- הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי שהתקבל כמובן בהבנה …

המשך קורות המפעל עד לסגירתו הסופית בשנת 1985 היו אייטם קבוע בחדשות הטלוויזיה בשחור-לבן של תחילת שנות השמונים,  כאשר רוב הישראלים הזדהו עם פועלי 'אתא' השובתים שבראשם עמד פיני גרוב.   אני האמנתי אז, כמו רבים, שהמדינה לא תיתן ל'אתא' להיסגר, מכיוון ש'אתא' הייתה הרבה יותר ממפעל טקסטיל, היא הייתה נדבך חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל.

הפגנות נגד סגירת 'אתא' עם פיני גרוב במגפון

אבל 'אתא' בכל זאת  נסגרה מכיוון שהיא הייתה שייכת לדור שכבר לא היה רלבנטי ולתקופה שכבר חלפה . אחרי שהחאקי  הוחלף בג'ינס  וה'הורה' הוחלפה ב'רוק' – לזיכרונות העבר שפעם הרטיטו כל לב- כבר לא היה ביקוש…

אני שומרת את זיכרונות האהבה שלי מ'אתא' באותו מקום שבו שמורים זכרונותי מארץ ישראל של פעם, ארץ ישראל האחרת, זו  שבה קוטפים רקפות בחורף, רודפים אחרי פרפרים באביב, אוכלים תירס חם על חוף הים בקיץ, והולכים ברגליים יחפות על האדמה הלוהטת בחופש הגדול…

ולסיום בית אחד מתוך השיר של יורם טהר-לב 'שיר פרידה לקיץ'

כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים,
כבר לא טיול בשרוולים מקופלים
ולא כפתור פתוח
שתיכנס הרוח
מלמעלה ומלמטה
ולא שמלה של אתא.

זהו כנראה לא רק שיר פרידה מהקיץ אלא גם  גם מארץ- ישראל הישנה…

התמונות לפוסט זה , באדיבות ערן ליטוין, מתוך התמונות שנאספו על ידו לקראת התערוכה במוזיאון ארץ-ישראל שתתקיים בשנת 2011. ערן מבקש מכל מי שיש בידיו חומר על 'אתא'  מכל סוג שהוא להשאיר הודעה בבלוג שלי .

מודעות פרסומת