השבוע נודע לי שמעצבת האופנה לילי דרוויש נפטרה. לילי דרוויש ז"ל הייתה מעצבת אופנה מאוד מוכרת  ומוערכת בשנות ה- 60 של המאה הקודמת. היא עיצבה עבור מפעלי אופנה נחשבים כמו "אלסקה", "אקרילן" ו"אתא". הסגנון של לילי היה מאוד נשי, מעודן ואלגנטי וכך אני גם זוכרת אותה:  תמיד אלגנטית, תמיד אופנתית ואף פעם לא בולטת מדי בשטח. הגורל הפגיש בינינו פעמיים: בפעם הראשונה פגשתי את לילי בקורס למעצבי אופנה שנפתח על ידי מכון הייצוא הישראלי בשנת  1964 שם למדנו שתינו. אני הייתי אז צעירה מאוד וגיששתי אחר  דרכי המקצועית, ולילי היתה כבר אמא לשני ילדים ועבדה ב"אקרילן" מה שנראה אז בעיני כפסגת החלומות. בפעם השניה פגשתי בלילי כאשר שתינו עבדנו ב"אתא" היא כמעצבת בגדי נשים ואני כמעצבת בגדי ילדים. זה היה בשנת 1982, קצת לפני סגירת המפעל. הייתי לוקחת אותה במכונית הרנו 5 שלי והיינו נוסעות ליום עבודה ארוך בכפר-אתא שבסיומו הייתי כל כך מותשת ששמחתי שיש לידי מישהו שאפשר לדבר איתו בזמן הנסיעה כדי שלא ארדם…

אחרי ש"אתא" נסגרה, בשנת 1985, נפרדו דרכינו. אני פניתי ל"שנקר" ולילי חדלה לעבוד כמעצבת. ידעתי שהיא חולה אבל קיוויתי שתספיק עוד להתראיין לתערוכה על "אתא" שעתידה להתקיים בשנה הבאה. ערן ליטוין, מאוצרי התערוכה התכונן לראיין אותה בדיוק ביום שהיא נפטרה.

עם פטירתה חיפשתי עליה חומר בעיתונות ובאינטרנט. אף לא מילה. האיזכור היחיד בגוגל שבו מצאתי  זכר לפועלה היה קטע מתוך הספר שלי "חליפות העתים" שבו אני מספרת עליה.

אין סיום ראוי יותר לפוסט זה מאשר הציטוט האלמותי מדבריו של קלינטון בהספד לרבין "שלום, חברה!"

דף מתוך הספר "חליפות העתים" המוקדש ללילי דרוויש