בפוסט הזה אני רוצה לספר לכם על ספר יפה. ספר לילדים קטנים שגם הגדולים ימצאו בו עניין. אבל יותר משאני רוצה לספר על העלילה שבספר, אני רוצה לספר את סיפור הבדים… בדים במובן טקסטילים. ולתאר לכם מה קורה כאשר מעצבת מוכשרת לוקחת פיסות בדים ויוצרת מהם קולאז'ים יפיפיים, שלא רק מעשירים את הטקסט, אלא הופכים ממש ליצירה בפני עצמה…
ובכן, זהו הספר 'ברחוב ירמיהו' שכתבה ליבי דאון ואיירה עם בדים, חוטים, כישרון והשראה, לנה גוברמן, שאף זכתה בפרס מוזיאון ישראל בעבור האיורים לספר זה.
'אחת לתקופה יוצא לאור ספר שהוא יצירת-אמנות ומופת של כתיבה ואיור. האיורים ברמה גבוהה, והדמויות העשירות והמשעשעות נבראו בטקסט חכם הכתוב ללא דופי. הניואנסים הרבים שבסיפור מומחשים בפרטים השזורים לאורך העלילה: בדמות זבוב טורדני, ציפורים מצחקקות, משחק היתולי ועו. כל אלה גם יחד מעניקים לילד חוויה רגישה, מעשירה ומלאת הומור'. (ציטוט מתוך NRG)
את הספר רכשתי מיד עם צאתו לאור לנכדות המקסימות שלי, יעל ומאיה, והן שמחו מאוד לשמוע את הסיפור ובמיוחד לראות את האיורים המיוחדים כי שתיהן אוהבות מאוד לצייר, לגזור ולהדביק…
…כאשר נפתחה בשבוע שעבר ב'גלרינה' , בת-שלמה, תערוכת טקסטיל בשם 'חוט ומחט' שבה השתתפה לנה גוברמן, לא התעצלתי ונסעתי לבת-שלמה (מקום קסום בפני עצמו) לראות את היצירות הנפלאות שלה במקור. למרות שהדפסת הספר 'ברחוב ירמיהו' מעולה- בכל זאת לראות את היצירות הרקומות, התפורות והמאויירות as is זאת חוויה אחרת!
צילמתי והתפעמתי וכשהגעתי הביתה שלחתי מייל ללנה ושאלתי אותה אם תסכים לענות לי על כמה שאלות . היא הסכימה. השאלות ששאלתי נגעו (איך לא?) לטכניקת האיור המיוחדת:
'למה השתמשת דווקא בבדים, תפירה ורקמה?'
'קבלתי מהבית את היחס לבדים. אבא שלי היה מהנדס בנין ואדם מאוד יצירתי והוא תפר לי את כל הבגדים כשהייתי קטנה'
'לא יותר קל להשתמש בתכנת מחשב במקום לגזור, לתפור ולרקום ממש?'
' אני חושבת שיש כבר עייפות מסויימת מאיורי מחשב. רציתי לעשות משהו עם חומרים אמיתיים שיחבר את הקוראים עם עבודות יד ועם חומריות'
'כמה זמן לקח לך ליצור את האיורים לספר?'
' שנתיים, אם כי עבדתי במקביל גם על דברים אחרים'
' האם תסכימי לאייר ספר ילדים נוסף בטכניקה זו?'
' בשלב זה – לא, אולי בעתיד…'
מבט מעמיק באיורים המקסימים יגלה את פרטי הפרטים של כל מה שקורה ברחוב ירמיהו: פיסות בדים. חוטי רקמה. תיפורים מדודים. אותיות פורחות…כשרון ענק, השקעה אדירה, והרבה אהבה…
10 תגובות
Comments feed for this article
10 בפברואר 2011 בשעה 23:32
מרים ברוק כהן
אילה, הפרק הזה מושך אותי בכבלי קסם ונוסטלגיה. אצלנו השתמשו באפליקציות, לא רק להעשיר את הבגדים ה'פשוטים' 'צנועי הבד' בגלל שלא היה יותר מדי בשנות המדינה הראשונות, אלא גם כדי לתקן להעלים קרעים, להגדיל בגדים וכולי, אמי היתה אשפית בניצול כל קטע טוב מבגד ישן לחידוש ועשית בגדים מקוריים. גם אני אהבתי מאד מאז שאחזתי מחט בידי לעשות רקמות עם בדים. זה נתן כמובן גם תחושה של 'התקדמות' מהירה יותר בעבודה. בגיל 16 רקמתי על יוטה 'מדפים עם קקטוסים' כשכל קקטוס עשוי מבד אחר. מה שנחמד בסוג זה של יצירה שלימים את מזהה קטעים של בגדים ישנים שלך, בעבודות חדשות. אצלנו היה מקובל גם להכין לכל ילד שנולד עבודה לקיר, ו'מטר' שלידו הילד יכל למדוד את התפתחותו. אני מכינה כאלו מתנות עם א' ב' עברי , כשליד כל אות אני רוקמת אפליקציה שמתאימה לאות [א=אפרוח, ב= בית וכו'], או לוח מספרים שבו ליד המספר אני שמה דימוי מתאים [שמש=1. נרות שבת =2 וכו']. אני סבורה שהצורך והאפשרות להשתמש בכל מיני קטעי בד, פיתח מאד את היצירתיות. בארה"ב היתה חברת סיגריות, שרצתה לעודד את מכירת הסיגריות, אז הם הוסיפו לכל קופסא פיסת משי עם עיטור מודפס, נשים רבות אספו קטעים אלה כדי לעטר בהם בגדים. בימינו יש אמניות שמשתמשות בתגיות הלבוש. היום הרבה ילדים ואפילו החילים מקבלים חולצת טריקו עם שם בית הספר , הקיטנה , קורסים מודפסת עליהם. חולצות הטריקו מתבלות ואז בד"כ זורקים אותן. אני מציעה במקרה כזה לגזור את סמל הכיתה/קורס וכשיש מספיק להכין לבעל/ת החולצות מרבד קיר שעליו רוקמים/תופרים את הסמלים הללו, אפשר להוסיף עוד כמה דברים אישיים [למשל קטע ממפה ישנה, או ציפת כרית אהובה וכולי], רוקמים כיד הדמיון מסביב לקטעים הללו. וזה משהו אישי מאד.
מרים
9 ביוני 2010 בשעה 17:06
שרון
הי אמא
באמת ספר עם איורים מקסימים!!
ובהקשר של עולם האינטרנט והטכנולוגיה –
כבר שכחו ללמד את הדור הבא את "טכנולוגיית" החוט והמחט
ועוד מעט היא תהייה ליחידי סגולה בלבד.
בבתי הספר כבר ויתרו ממזמן על שיעורי תפירה וסריגה וכל החלפת כפתור הופכת למשימה בלתי אפשרית עבור הדור הזה (נכדייך ונכדותייך)
נ.ב. אני מבינה שאת עדיין בחיפוש אחרי האיורים לספר המובטח…
שרון
9 ביוני 2010 בשעה 21:04
ayalaraz
ילדתי היקרה, נחמד שאת מוצאת זמן בתוך סדר היום העמוס שלך לקרוא קצת בבלוג של אמא. את צודקת לגבי החיפוש לאיורים עבור הספר המובטח. אבל אני לא מתייאשת…
9 ביוני 2010 בשעה 16:09
עידית פארן
זה מקסים.
אני הולכת לדוג אותו בחנות ספרים עוד מעט.
כל התמונות (יצירות) מקסימות אבל זאת של האבא שקורא עיתון ושותה קפה, יש בה המון,
תודה!
9 ביוני 2010 בשעה 16:14
ayalaraz
עידית היקרה, תודה על תגובתך. אכן זהו ספר מיוחד מאוד.
9 ביוני 2010 בשעה 14:13
DALIA HASSIN
אילה יקירתי
קיבלתי תיאבוןן עצום למקרא התיאור. נראה לי שארכוש את הספר לנכדי עוד היום.איך שהוא נזכרתי בספר "סבתא סורגת" שכל עיטוריו וציוריו הן מעשה סריגה.
אכן, הגיע כבר הזמן להיות סופר מודרנים ולהתנתק מהציורים הממוחשבים.
להשתמע
דליה
9 ביוני 2010 בשעה 15:49
ayalaraz
דליה היקרה, אני לא מכירה את הספר 'סבתא סורגת'- אבל אשמח להתוודע אליו. הספר 'ברחוב ירמיהו' מאוד מומלץ לנכדך החמוד. נסיעה טובה ולהתראות
8 ביוני 2010 בשעה 20:44
שלומית פוגטש
בשתי מילים היא יצרה" עולם קסום"
8 ביוני 2010 בשעה 18:40
שולי
השבוע קראתי מה קורה למוח האנושי מרוב חשיפה לאינטרנט ולתקשורת הפולסים הקצרים, כמו טוייטר ו-SMS והחשיפה השטחית שלנו לכל הגרויים התקשורתיים בבת אחת. מסתבר שפונקציות חשובות במוח מתנוונות. למשל, הזכרון לטווח ארוך, הזקוק למיקוד ולחשיפה יותר ממושכת מאשר העפת מבט על תמונה או מידע מכל סוג. לכן האיורים של לנה כל כך מצאו חן בעיניי: הם מכריחים אותך להתרכז ולהתמקד ולהשקיע יותר זמן מסתם מבט חטוף. הקורא מרגיש שנעשתה כאן עבודת יד, שזה אחר, שזה מציע חווייה אחרת, שזה מחייב התבוננות והעמקה. חוץ מזה שהתוצאה מרהיבה.
8 ביוני 2010 בשעה 18:45
ayalaraz
שולי יקירתי, תודה רבה על תגובתך המעניינת. מקווה שהפונקציות במוח שלי יחזיקו מעמד…