אחרי 26 שנות הוראה והנחיה ב"שנקר" מצאתי את עצמי בודקת את הבסיס הפילוסופי והמתודי לדרך ההנחיה שפיתחתי  באופן די ספונטני  בקורס לחשיבה עיצובית בשנה א' , בשנקר. את  מסקנותי  המפורטות פירסמתי בגיליון המקוון "פרוטוקולים" מס' 16 של "בצלאל" שיצא לפרסום בימים אלה.   את דרך ההנחיה שלי אפשר לצמצם למשפט אחד מתוך הספר "הטאו של פו" מאת בנג'מין הוף והוא: "כדי לדעת את הדרך- אנחנו הולכים את הדרך", כלומר, העשייה כשלעצמה היא המלמדת אותנו ולא הוראות הנחיה כאלה או אחרות… זהו הפרדוקס המובנה בהנחיה מודרכת לחשיבה עיצובית, מכיוון שחשיבה עיצובית  במיטבה היא דווקא ספונטנית… אז איך אפשר בכלל להנחות מישהו אם החשיבה שלו היא ספונטנית במהותה? ?? כדי לענות על השאלה הלא פשוטה הזאת נזקקתי ל7000 מילה של כתיבה אקדמית ומי שלא יתעצל וירצה לקרוא את כל המאמר יצטרך להקדיש לכך  קצת יותר זמן מאשר לקריאת פוסט זה- אז אם מישהו מעוניין לקרוא- הנה הקישור הרלבנטי. והנה גם איור של הדב הכי חמוד בעולם שממשיך עד היום ללמד אותנו כמה קל לעשות דברים אם אנחנו נאמנים  עד הסוף לעצמנו ולמה שאנחנו מאמינים בו…

כמה חכם יכול להיות דב שיש כל כך מעט שכל בקדקדו...