מה אתם רואים בדמיון כשאתם חושבים על מחוך??? אצלי, התמונה המיידית היא ויויאן ליי בתפקיד סקרלט אוהארה בסצנת המחוך המפורסמת מתוך "חלף עם הרוח", כשהאומנת השחורה שלה מושכת את שרוכי המחוך וסקרלט הדקיקה דורשת עוד ועוד…

המחוך של סקרלט אוהארה

אחריה צף ועולה המחוך של מדונה, זה עם הקונוסים שעיצב לה ג'אן פול גוטייה בשנת 1990…

מדונה והמחוך: נשיות כוחנית

המחוך, אותו אביזר מקובל, שאישה מ"בית טוב" לא הייתה נראית בציבור בלעדיו, היה בעצם מכשיר עינויים. הוא דחס את גוף האישה לפורמט שהתאים לצללית התקופתית. בתחילת המאה ה- 20 נראתה צללית זו  כמו שעון חול: כתפיים צרות ומעוגלות, חזה מובלט ושופע, ירכיים עגלגלות והכי חשוב: מותניים צרים שנחשבו ל"נכס" העיקרי של אישה יפה.

המחוך מתאים לכל אחת ללא הבדל משקל ויופי

ככל שהמותניים היו צרים יותר- כך נחשב גוף האישה ליפה יותר. המותניים הנחשקים היו "מותני צרעה" שבכדי להשיגם היו יפיפיות התקופה מוכנות אפילו לעבור ניתוח מסוכן להוצאת שתי הצלעות התחתונות שצמצם את היקף המותניים שלהן עד ל- 45 ס"מ ואפילו פחות. מחוך אחד מהמאה ה- 16 המוצג במוזיאון בפאריס, הוא המחוך של מריה דה מדיצ'י, שהצר את מתניה לעובי דקיק של כ-30 ס"מ.

ראי ראי שעל הקיר למי המותניים הצרים בעיר???

מחוכים אלה היו עשויים מאריג נוקשה  ולצורך הקשחתם נתפרו על גבי המחוך "מסילות" חלולות אשר בתוכם הושחלו קני במבוק, כפיסי עץ או עצמות לוויתן ומאוחר יותר אפילו חוטי מתכת.  מחוך "טוב" היה אמור לצמצם את מידת המותניים ב- 10 ס"מ בערך. המחוך היה צמוד כל כך שהלובשת נשמה בקושי, נשימה שטחית ומהירה (אל תנסו בבית) שגרמה לה סחרחורת ולפעמים גם הביאה להתעלפות. כדי "לפתור" את הבעיה הייתה האישה נושאת בתיק (חריט) עם מלחי הרחה שיעוררו אותה מעלפונה.

צללית האישה בעשור הראשון של המאה ה- 20

בשנות ה-20 של המאה העשרים השתנתה גזרת הבגד המקובלת באופן מהותי והמותניים ויתרו על מעמדן לטובת צללית דמוית שפופרת, שהצריכה  חזה שטוח וירכיים צרות. הנשים, צייתניות כתמיד, החליפו את המחוך הויקטוריאני במחוך הצ'רלסטון שגרם להן להיראות כמו נערים מגודלים.  אמנם בתקופה זו החל המאבק הנשי לשוויון זכויות, אבל מכאן ועד לחרות הנשית של ימינו יעברו עוד כ- 85 שנה.

בשנות ה-30, עם המשבר הכלכלי הגדול ועם האיום הקרב של מלחמת העולם השנייה, הפך הלבוש הנשי לשמרני והאישה חזרה לצללית הטבעית שאיתה נולדה, אלא שגם כדי להיראות טבעית היא נזקקה לעזרת המחוך ה"טבעי".

המחוך המשטיח הכל

הוליווד של שנות השלושים והארבעים הייתה זוהרת והכוכבות שלה היו מפתות. שחקניות כמו ג'ון קרופורד, ריטה הייוורת' ולורן באקל, שיחקו נשים מפתות ומסתוריות כשהן עוטות שמלות מחוך הדוקות, שהבליטו מותניים צרים וחמוקיים שופעים.

בשנת 1947 , שנתיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כבר היה  מי שדאג להחזיר את האישה לסד המחוך שממנו השתחררה בשנות המלחמה. היה זה כריסטיאן דיור

קריקטורה של המראה החדש של דיור

שהאופנה קושרת לו כתרי הערצה כמי שהמציא את המראה החדש new look, אבל הוא היה בעצם האחראי על החזרת האישה המודרנית לתקופה הויקטוריאנית.

המחוך שצריך ללבוש עם ה"מראה החדש" של דיור

בהשראתו חזרו הנשים אל המחוכים שצמצמו את המותניים, עיגלו את הכתפיים והבליטו את החזה. במילים אחרות, חזרה לתבנית שעון החול.

מחוכים נגד צביטות בישבן

שנות ה-60, כידוע, הביאו איתן מהפכות של שחרור וקדמה. האישה צעדה צעד נוסף בדרך לשוויון המיוחל וסוף סוף אחרי שנים רבות של מחוך כולא ומגביל- העזה האישה לצאת לרחוב ללא מחוך ומאוחר יותר אפילו ללא חזייה.

הגיוני היה לצפות כי אישה שחוותה את תחושת השחרור והחופש בבגדים לא תסכים לחזור לעידן המחוך, אבל האופנה, מסתבר, היא לא תמיד הגיונית אבל תמיד מנצחת. הפעם הייתה זאת ויויאן ווסטווד

שמלות ערב של ווסטווד בהשראת מחוכים מתחילת המאה ה- 20

אישה לשם שינוי, שהחזירה את המחוך למלתחה הנשית כאשר היא מקבלת השראה מהמאה ה- 18 ומחזירה את הצללית הנשית שנשכחה ונזנחה, לחיים חדשים. בעקבותיה צעדו בשנות ה- 80 בכירי האופנאים ביניהם ג'ון פול גוטייה וטיירי מוגלר שאימצו מחדש את צללית המחוך הויקטוריאני.

האישה הביונית של טיירי מוגלר במחוך מחטב

משנות ה- 90 והלאה חוזר המחוך לככב בכל תצוגות האופנה, אצל כל המעצבים ובכל הצורות והצבעים והפעם הוא עולה אל מעל לבגדים והופך ללבוש עליון לגיטימי.

מחוך עליון של אלכסנדר מק-קווין

המחוך הוא אלמנט שנוי במחלוקת וקשה להסביר את הפופולאריות הרבה שלו כיום. אולי הוא פופולארי בגלל  שהוא מנציח את הצללית הנשית הנחשקת, המגולמת בחזה הגדול ובמותניים הצרים ואולי בגלל שהוא מבטא דבר והיפוכו: מתירנות מול שמרנות, נשיות כנועה מול עצמה נשית ובעצם אולי בגלל שהוא מגלם בעצם נוכחותו את כל הערכים החברתיים המאפיינים את החברה האנושית: מיניות, כוחניות, נוסטלגיה, שמרנות והתרסה.

ללכת עם- להרגיש בלי: מחוך סימלי בפירסינג

מודעות פרסומת