רציתי לכתוב היום משהו אחר. משהו יותר מלנכולי. משהו באווירת  יום השואה. הטלוויזיה מקרינה סרטים שנוגעים בכל אחד ומשום מה נדמה לי כי דווקא בימי זיכרון הטלוויזיה מתעלה על עצמה. ואם אני חושבת על ימים נוראים, אז הימים הנוראים באמת הם לא בין ראש השנה ליום הכיפורים אלא בין פסח ליום העצמאות: יום השואה ויום הזיכרון. שואה נוגעת בתקומה וזיכרון נוגע בזיכרון, בדיוק שבוע הבדל ונצח ביניהם…

אבל הבלוג הזה עוסק באופנה ואופנה לא כל כך מתחברת  ליום השואה. חיפשתי נושא רלבנטי שיעסוק גם באופנה וגם בזיכרון. נזכרתי באנדרטה שראיתי בבודפשט  על גדת הדנובה.

נעליים כאנדרטה לשואה בבודפסט

60 זוגות של נעליים יצוקות מברזל, מחוברות לרצפת המזח עומדות ומחכות לאנשים שכבר לא ינעלו אותן לעולם. הנעליים מדויקות מאוד. נעלי נשים אופנתיות על עקבים גבוהים. נעלי גברים חגיגיות. כולן נעליים בסגנון שנות הארבעים. תקופה שמבחינה אופנתית נותנת השראה עד היום למעצבי נעליים עכשוויים. האמן גיולה פאוור (Giola Pauer) יצר יצירה שהיא לכאורה מינורית אבל בעצם מזעזעת עד דמעות. הוא יצר נעליים ריקות. נעליים מיותמות. נעליים שבעליהן ההרוגים צבעו באדום את הדנובה. לא אדום של אופנה, אדום של דם!!! הנעליים מספרות בלי מילים על הטבח שהתרחש במקום בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר  המלחמה האיומה כבר כמעט הסתיימה.

לוח הזיכרון על גדת הדנובה

ולסיום אני רוצה להזכיר את הספר "Jews and Shoes" בעריכת עדנה נחשון שבו לקחתי חלק בכתיבה. אני כתבתי על "נעליים כסמל לשיוויון בתקופת היישוב". נעליים אומרות המון. עלינו, על החברה שבה אנו חיים, על ההיסטוריה שלנו ועל מנהגינו. הכול מקופל בתוך הנעליים. צריך רק לדעת לקרוא…