טוב, אני מודה. אחרי 4 חודשים אף אחד כבר לא שואל אותי יותר את השאלה הזאת. אפילו לא אני. כי עכשיו הבלוג ואני כל כך מחוברים שממש קשה לי לדמיין איך זה היה לפני שהוא נולד.

אז אולי יותר נכון שאשאל עכשיו: מה זה עושה לי? מה זה עושה לאגו שלי? ואיך זה מרגיש להיות חלק מהבלוגוספרה? התשובה די פשוטה, ולא צריך פסיכולוג בשביל להבין איך אני מרגישה עם הסטטיסטיקה שמראה כי בחודש האחרון נכנסו לבלוג שלי 2312 פעם. וגם אם אקח בחשבון שלא כל הנכנסים נשארו לקרוא פוסט, וגם אם כמה מהם נקלעו לשם ממש בטעות כשחיפשו משהו לגמרי אחר,  עדיין יש משהו בנתון הזה שעושה לי טוב לאגו ולנשמה. ואני אומרת את זה בצניעות הכי גדולה וגם בהכרת תודה ענקית.

הבלוג הוא חבר, הבלוג הוא סוג של בילוי, הבלוג מעלה בי זכרונות שכמעט נשכחו והבלוג מאפשר לי לכתוב כל מה שאני רוצה, איך שאני רוצה וכמה שאני רוצה. בלי פוליטיקלי קורקט, בלי צנזורה של עורך, בלי ל"דגור" יותר מדי על כל פוסט, כך שמה שנכתב הוא אותנטי לגמרי ולא סובל מover doing שזאת מין נטייה שקיימת אצלי באופן בסיסי, בגלל הכתיבה האקדמית שאני מורגלת בה.

גם השימוש בפלטפורמה של הוורדפרס שגרם לי בהתחלה להרגיש כאילו שאני משתתפת באיזה פאזל ענקי שצריך לסדר בו חלקים מבלי לראות את התמונה השלמה (עד כדי כך שכמעט שהחלטתי לעבור לפלטפורמה אחרת)- מתגלה עם הזמן והניסיון שצברתי כאופציה מעולה עם אפשרויות גרפיות חינמיות לא רעות בכלל ועם תמיכה אישית (בעברית) שראויה לכל שבח!!!

אז שאפו (chapeau)לכל הקוראים, לכל המגיבים (גם במיילים ובטלפון), לכל המסייעים בהבנת הנקרא ותודה ענקית לדני, הקורא הנאמן, שלא רק מגיב כמעט לכל פוסט, אלא גם מקשיב בסבלנות לאין סוף תובנות ונתונים לגבי הבלוג שאני חולקת איתו. ואם אני בעניין תודות, אז תודה ליערה קידר שעודדה אותי לכתוב בלוג ותודה לגילה גדעון שלימדה אותי את הצעדים הראשונים בדרך אל הלא נודע…כאן אני מסיימת כי בדיוק בא לי רעיון לפוסט על כובעים, כלומר   chapeaux ואני עוברת לחיפוש תמונות…