התערוכה של שרה נסים או ביקור בארץ הפלאות

שרה נסים היא האמנית העומדת מאחורי התערוכה הקסומה "הקולות האחרים: צבע וחומרים אחרים" (אוצר : פרופ' חיים מאור) הגדרה שאינה משקפת אף את מקצת הצבעים, הריחות והטעמים הנפרשים בפני המבקר בארץ הפלאות המשתרעת באולמות ובמעברים המפותלים של בנין האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. למרות שביקרתי בתערוכה כבר שלוש פעמים אני מרגישה שטרם מיציתי ובכל ביקור אני מגלה דברים שלא ראיתי בביקור הקודם. החומרים של שרה נסים הם מקור בלתי נדלה של קטיפות, תחרות, כפתורים, שעונים, מטבעות, בובות, חרוזים, צעצועי ילדים, אסימונים, לשוניות בקבוקי משקה, פקקים ומה לא… ומכל הגודש הזה הנראה כמו האוצרות במערת הקסמים של אלאדין נוצרים בדים קסומים בצבעוניות מזרחית חושנית העולה על גדותיה, או בובות אקספרסיביות שיש בהן סימבוליקה עשירה שניתנת להתפרש ביותר מאפשרות אחת. ליצירות ברובן אין שמות וכל אחד יכול ליצור להן שם כרצונו.

לרגעים נדמה כי שרה נסים מתכתבת עם הונדרדוואסר, האמן הוינאי המייצג זרם יחיד באמנות. בפילוסופיה שלו מגדיר הונדרדוואסר חמישה סוגים של עור העוטפים את האדם בחמישה מעגלים מן הקרוב לרחוק והם: 1.אפידרמיס   2.בגדים   3.בית   4.זהות וסביבה חברתית  5. סביבה גלובלית, אקולוגית ואנושית. ("Hundertwasser – the Painter-King with the Five Skins" By Pierre Restany)

או עם שוניבארי שמציג בובות גדולות מן החיים הלבושות בבגדים תקופתיים מערביים התפורים מבדים אפריקאים וממזגים תרבות מערבית קנונית עם שורשים אתניים.

השונות והייחודיות כבר מתקבלות כיום בברכה במוזיאונים לאמנות בעולם, שהפנימו את התיאוריה הפוסט מודרניסטית שיש יותר מאמת אחת ויותר מפן אחד של יופי. מה שמביא אותנו לשאלה: מדוע עבודותיה של שרה נסים אינן זוכות להיות מוצגים במוזיאון תל-אביב למשל, כאשר עבודותיו של שוניבארי זכו להיות מוצגים במוזיאון ישראל כבר לפני יותר מעשור שנים?

קורות חייה של שרה נסים שזורים בתוך בדיה והיא מספרת כי מה שגרם לה להתחבר מחדש לשורשים הייתה דווקא מלחמת המפרץ הראשונה. האירוע הטראומטי שבו פגע  אחד הטילים שנפל ברמת-גן בסביבת ביתה – העלה בדמיונה את עיראק האחרת זו שבה גדלה עד גיל עשר בבית בורגני אמיד עם הורים חמים ואוהבים.

קשה היה לה להשלים עם כך שאותה עיראק ממש שולחת טיל ממרחקים כדי להרוס את הבית החדש שהקימה בישראל. כשהיא מתארת אירועים כואבים הבאים לידי ביטוי בעבודותיה- אפשר לראות את ההקשרים אבל הרגשת המתבונן היא שאפילו הזיכרונות הכואבים ביותר עטופים בחמלה ובאהבת אדם ויותר מכל באופטימיות ללא גבול המדביקה בכך גם את המתבונן.