("גיליון ספטמבר",בימוי: ר.ג'. קוטלר, בבית ציוני אמריקה, 25.2.10 )      

בגשם שוטף, מתחת למטריות מעוכות מעצמת המטר, הגיחו כמה אנשים אמיצים ושוחרי אופנה ל"בכורה הנוצצת" שהתקיימה ביום ה' 25.2.10  בבית ציוני אמריקה. מי שלא חי את הנושא באופן סופני, כמוני, העדיף מן הסתם להתכרבל בפוך ולהמתין להקרנת הסרט בשבוע הבא על מרקע הטלוויזיה.

תוך כדי הפגישות הנרגשות של " את מי אני רואה כאן? " ו"ממש לא השתנית בעשר השנים שלא התראינו…" שתו האנשים שמפניה ואכלו תות-שדה בכפיסי עץ מסוגננים, ולבסוף, באיחור אלגנטי של רבע שעה נכנסו לאולם ההקרנה שכל מושביו הולבשו במחלצות "יס" לרגל האירוע.

ברכות, מחיאות כפיים לליסה פרץ ואז הסרט. והנה מופיע על המסך הקרחון הבלתי חדיר, השטן הלובשת פרדה, עורכת הווג האמריקני הכל יכולה, אנה וינטור בכבודה ובעצמה. כל תנועה שלה צונזרה מראש (על ידה). כל מילה שלה שקולה. היא לא מגלה שום סימן להתנהגות בשר ודם. לא תמצאו אצלה שום רמז לרגשות אנושיים, לא כעס, לא אכזבה, אפילו לא סתם יום רע, או יום שיער גרוע…זה לא יקרה אצלה. אותה לא תתפסו  בפוזה אנושית. לא אותה.  אף פעם!!! כל שערה משערותיה במקום המדויק שנועד לה, השמלה המגוהצת ללא רבב חובקת את המתניים הדקיקות, הפנים המטופלים על ידי טובי הפלסטיקאים בעולם מוסתרים בחלקם על ידי השיער המטופח. משקפי השמש חוצצים בינה לבין שאר העולם שאינו מבין מה כל כך חשוב בגליון "ווג" ספטמבר ,2007 , ששוקל שניים וחצי קילו, מחזיק 840 עמודים, כולל 727 פרסומות ושפך טונות של כסף על הפקות גרנדיוזיות עם טובי הצלמים בעולם שעברו תחת ידיה של וינטור סירוס וחינוך מחדש. היא לא מזיעה. היא לא מתעייפת. היא לא אוכלת. היא לא שותה. היא מצליחה בעשר דקות לחרוץ גורל של קולקצייה שעבדו עליה מספר חודשים לשבט או לחסד: להיות ב"ווג" או לצאת בחוץ… מירנדה בסרט "השטן לובשת פרדה" בגילומה של  מריל סטריפ  היא פי אלף יותר אנושית ונוגעת ללב מאשר וינטור עצמה בסרט שהיה אמור ל"תקן" את ה"רושם הרע" שעשה הסרט ההוא של דיוויד פרנקל. הוידויים "החושפניים" של וינטור על בני משפחתה ב"גיליון ספטמבר" עסיסיים בערך כמו דו"ח של רואה חשבון למס הכנסה ואפילו הבת המקסימה שלה שמעוררת אמפטיה מקיר לקיר נשארת באיזור הסטרילי שאמא שלה סימנה מראש. היחידה שהצליחה לצאת אנושית ולעורר סימפטיה היא גרייס קונדיקטון, יד ימינה של וינטור ומי שכנראה אחראית בפועל להצלחה האמנותית של ה"ווג" האמריקני. היא מבקרת את השיפוט הלא מוצלח שעושה וינטור. היא מתמרמרת על פסילה של צילומים טובים. היא כועסת. היא מאוכזבת. היא בקיצור, מה שנקרא בן-אדם. ונשאלת השאלה איך ייתכן שאנשים כל כך צבעוניים כמו מריו טסטינו השרמנטי, או אנדרה ליאון טאלי והפה הגדול שלו  נשארים בסרט הזה בצל? לי אין תשובה. תשאלו את אנה. היא הרי הייתה מעורבת בכל פיפס בסרט. היא דאגה להקיף את עצמה באנשים שלא יאפילו עליה. היא הצליחה. אבל הסרט נכשל!!! לא בקופות אולי…אבל כסרט דוקומנטרי האמור ללמד את הצופה הממוצע משהו בעל ערך על עולם האופנה. האופנה מעולם לא נראתה ריקה כל כך ונפוחה כל כך כמו בגיליון הכבד מכולם שחתם את תקופת האופנה הדקדנטית שלפני מפולת 2008 בוולסטריט. זיכרון עגום  של מחול מסוגנן על סיפונה של ה"טיטניק" השוקעת אט אט אל מתחת למים..