… אחרי אין סוף דחיות ומיליון תירוצים, עשיתי היום סדר בארון הבגדים. עכשיו מונחות בחדרי המון שקיות מתפוצצות מתכולה ומחכות להובלה אל היעד: חולצות טי וחולצות כפתורים, שמלות קצרות וארוכות, מכנסיים, מעילים ועוד … מול שקיות הבגדים הגדושות עד להתפקע, עומדת שקית אחת כמעט ריקה. היא מיועדת לעודפי הנעליים שלי. אבל, אחרי שלוש שעות מיון של נעליים וזיכרונות,  הצלחתי להכניס לשקית רק שני זוגות נעליים: זוג סניקרס עם סוליות קרועות וזוג נעליים כחולות עם אבזמים מקולקלים… כל השאר קיבלו חסינות עד ההדחה הבאה. איך אפשר להיפרד מנעליים? הרי כל נעל שומרת סיפור, כל נעל יכולה להיות התחלה של משהו וכל נעל תוכל להגיע אולי פעם לידיו של נסיך אם רק אתמיד לחיות בסרט… אז לפני שאני מפליגה על הכפכפים, תנו לי לספר לכם משהו על נעליים.

קולין מק דואל (שום קשר לאנדי מק-דואל) טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי, וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.

בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות הששים, השבעים והשמונים כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.

כבר יותר קל ללכת על חבל דק

קחו למשל את אחד משיאי הגרוטסקה ה"נעלית": השופינים (shopines ) מוונציה של המאה ה- 16, הנעליים שהתנשאו על פלטפורמות בגובה של 60 ס"מ והיו סימן היכר לעושר ולמעמד. הנועלת (אללה ירחמה) נאלצה להישען על שני מלווים צמודים כדי ללכת מבלי למעוד. אבל זה עוד לא הכול, שיא האבסורד התבטא דווקא בחוק המקומי שהתיר לבן הזוג לבטל את נישואיו לכלה שהתחזתה לגבוהה לפני הנישואים באמצעות השופינים…

הדבר הכי קרוב לשופינים מודרניים הם נעלי הפלטפורמה , או נעלי "שופוני" בעגה המקומית, של ויויאן ווסטווד.

נעליים עטופות של ויויאן ווסטווד

אמנם כאן הנועלת לא מקבלת תמיכה של שני מלווים ואף חתן לא יבטל את נישואיו בגללם- אבל הרבה מעידות כואבות זוקפות הפלטפורמות לחובתן ועוד לא אמרנו כלום על חתן נמוך שעומד מתחת לחופה על יד כלה גבוהה בתוספת פלטפורמות…

זה שנעליים הן חפץ פטישיסטי וארוטי לא צריך לספר לכם, נכון?  אבל מה קורה כאשר עוטפים אותן בנייר?

האם המיניות מתאיידת? ביצירתו של כריסטו, העוטף הידוע, משנת 1964, המוקדשת לאמן הוגו מולס,

הנעליים העטופות של כריסטו

אנו רואים זוג נעלי אישה עטופות בנייר אריזה חום וקשורות בחוטי משיחה עבים, כאשר החרטום והעקבים חשופים למחצה. כאן העטיפה הגסה מעוררת בנו תחושה של אגרסיה כוחנית ואפשר לראות ביצירה הקשורה יותר מרמז דק ליחסי סאדו-מאזו.

מעצבת האופנה ויויאן ווסטווד, שאותה כבר הזכרנו, אוהבת לעצב נעליים עטופות. היא עיצבה בקולקציה שלה משנת 1983 נעליים עטופות עבור נערת הבופאלו, הן עטופות באותו סוג של עור שממנו הן מיוצרות ולכן הן נראות חידתיות במיוחד. גם בקולקציה לאביב 2010 עיצבה ווסטווד נעליים עטופות. הנעליים מעוררות דחף לקלף את העטיפה בכדי לגלות את הדבר האמיתי. מה זה אומר על מיניות תנסו להבין לבד…

נעליים פיסוליות של אלכסנדר מק-קווין

רנה מגריט מגלה לנו ביצירה "הדגמים האדומים" (1934 ) את הרגליים שבתוך הנעליים. החיבור הכול כך טבעי שבין הרגל לנעל מקבל היבט סוריאליסטי כאשר הנעל והרגל הופכות למקשה אחת…

אז מה לכל אלה ולערימת הנעליים בארון שלי? טוב, אני מוכרחה להודות שעמוק בפנים אני כבר השלמתי עם העובדה שלעולם לא אהיה סינדרלה-  אבל, אם נניח שבמקרה, רק במקרה, איזה  נסיך יעבור פה בסביבה… לא כדאי שאהיה מוכנה???

מה מספרת הנעל של סינדרלה?