כובע ונעליים הם לא רק אביזרי אופנה אלא גם מטאפורות. הנסיך באגדה "סינדרלה" שמחפש את הנסיכה באמצעות נעל הזכוכית שנשארה בידו- אינו מחפש רק מישהי עם מידת רגל תואמת הוא מחפש את האישיות של סינדרלה, הנערה שבה התאהב, המגולמת בנעל שבידו.

גם לכובע יש משמעות מטאפורית: אם יש לך יותר מתפקיד אחד תוכל להציג את עצמך כך: " אני פה בכובע של …" כדי שהשומעים שמכירים אותך  בתור מנהל הבנק יבינו שכאן אתה דווקא יו"ר ועד ההורים!

סקירה קצרה על הכובע והנעליים בחברה הישראלית יכולה לשפוך אור על השינויים שעברה החברה שלנו מראשיתה ועד הלום..

חלוצי העלייה השנייה (1903-1914 )הגיעו לארץ ישראל לא רק מתוך מניעים ציוניים אלא גם מתוך השקפת עולם אידיאליסטית והם ביקשו ליישם את השוויון המעמדי והמגדרי בארץ-ישראל. ההסתפקות במועט הייתה מטרה חשובה באג'נדה שלהם והיא התבטאה גם במראה הנעליים: ככל שהנעליים נראו בלויות יותר- כך עלה ערכו של הנועל בעיני חבריו .

קרוע זה הכי אחי! נעלי העליה השניה

חלוצי העלייה השלישית (1919- 1923 ) המשיכו והקצינו דרך חיים זו ואורח חייהם התבסס על צמצום סגפני ממש. הנעליים אצלם לא היו פרטיות, הן השתייכו לקבוצה ומי שנזקק לנעליים- נעל אותן בתורו.

באותה תקופה התפתחה במקביל העיר תל-אביב, וסגנון החיים בה היה שונה מאוד.  מאיר דיזנגוף, ראש העיר של תל-אביב אהב להופיע בציבור  במגבעת בורגנית

כשדיזנגוף חבש תרבות

ורעייתו צינה, חבשה לראשה כובע מפואר. ההזדהות של ראש העיר באמצעות הכובע הבורגני- הדגיש את אופייה העירוני של תל-אביב השונה מזה  של ההתישבות העובדת.

שני פריטי הלבוש המזוהים ביותר עם הצבר הישראלי בשנות החמישים והששים הם כובע הטמבל והסנדלים התנכ"יים.

סמל השיוויון נעליים אחידות

הצירוף הזה שימש למאיירים רבים כדימוי אולטימטיבי לישראלי החדש. הקריקטוריסטית פרידל והמאייר אריה נבון ציירו את הישראלי המצוי לבוש במכנסיים קצרים ובסנדלים, ושרוליק של דוש לבש חולצה פתוחת צווארון, מכנסיים קצרים, כובע טמבל וסנדלים תנכ"יים.

שרוליק של שנות ה- 50 עדיין נאיבי

שרוליק של שנות החמישים נראה עדיין חסר בטחון אבל לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים הוא כבר משדר שביעות רצון ובטחון עצמי, ובהתאם לכך השתנו בגדיו: במקום הסנדלים – נעליים צבאיות ובמקום החולצה פתוחת הצווארון- חולצה צה"לית מרושלת רק כובע הטמבל- עדיין נשאר על הראש…

שרוליק של דוש אחרי 67 :מרוצה מעצמו

בשנות החמישים קלטה מדינת ישראל המוני עולים, שרובם הגיעו לארץ בחוסר כל. המדינה הנהיגה אז את משטר הצנע, שאיפשר בגד ומזון לכולם.  "לכל" היה המותג שנקבע לתיוג התוצר הממשלתי והסנדלים התנכ"יים שנקנו ב"נקודות" (תלושי ההקצבה) הדגישו את השיוויוניות המדומה שבין ותיקים לחדשים. בחורף נהגו הישראלים לנעול נעליים במראה אחיד, בעלי מבנה מגושם שזכו לכינוי "נעלי גולדה" על שמה של גולדה מאיר, שנהגה לנעול נעליים כאלה כדי להדגיש את דעותיה המוצקות על האישה הגברית.

כובע הטמבל והסנדלים התנכ"יים נלבשו בישראל עד תחילת שנות השבעים וסימלו חברה אידיאליסטית וסוציאליסטית. לאחר מלחמת יום הכיפורים חלו שינויים רבים  בחברה הישראלית שהעמידו את צרכי הפרט מעל לאידיאלים ציוניים. סנדלים תנכ"יים וכובע טמבל לא התאימו עוד לחברה זאת ובמקומם הופיעו נעליים ממותגות מחו"ל. בשנות השמונים, הצעידו נעלי  ה"קיקרס"  ועשור אחר כך,  נעלי "דוק מארטינס", את החברה הישראלית לכוון האופנה הגלובלית.

בנעלי דוק מארטנס

הישראלים של שנות השמונים, החצינו את מצבם הכלכלי המשופר. בכיכר המדינה נמכרו מותגים זרים בסכומים של ארבע ספרות, והאופנה המקומית התחלפה באופנה גלובלית . בחברה הישראלית החדשה לא הייתה עוד לשרוליק ולבני דמותו – זכות קיום והוא נעלם מן הנוף של חיינו יחד עם דמותו בקריקטורות של דוש.

איך ייראה השרוליק הבא?

לאחרונה גיליתי באינטרנט את פורום הסנדלים התנ"כיים שפונה אל המעונינים בתמיכה, לא ברור לי למה נועלי סנדלים תנ"כיים זקוקים לתמיכה… אבל כן  הבנתי שנועלי הסנדלים התנכ"יים עדיין מתהלכים בינינו ואפשר לקנות  את הסנדלים בירושלים, במחירים שבין 80- 100 שקל.

האם נזכה לראות בקרוב come back של הסנדלים התנ"כיים ? בהשוואה למראה המכוער של ה"קרוקס" (שלשמחתי כמעט נעלמו מהנוף)  זאת אופציה לא רעה בכלל…

מודעות פרסומת