בשביל להנות ממרק חם- צריך  גשם על החלון ובטן ריקה.

בשביל להנות מכתיבה- צריך להרגיש מוכנות וכיף.

בשביל להנות מצילום- צריך מצלמה ממושמעת ונוף משמעותי.

הנה התצלומים שהעליתי:

מבט לגינה דרך הזכוכית הרטובה

עוד מבט רטוב

מבט נוסף לגינה בגשם

פינה ממוסגרת בחלון

עד כאן על בית, כתיבה וצילום והנה מגיע המרק:

מתכון למרק בטטות הכי טעים בעולם. הכמויות הן רק המלצה. אני נאמנה לשיטתה של אמא שלי שתמיד הכתיבה לי מתכונים  שבהם הכמויות היו מוגדרות "כמה שלוקח"…

לכסות 4 בטטות צעירות, קלופות וחתוכות, במים, להרתיח ולבשל עד שמתרככות. להוסיף בצל מטוגן זהוב, שקית ערמונים קלופים וקופסה של קרם קוקוס. לרסק בבלנדר ולהוסיף 2 כפות אבקת מרק עוף קנור,  מעט פלפל לבן, מעט מלח והכי חשוב: אגוז מוסקט שמגרדים לבד לתוך המרק.

כלום זמן. מקסימום תענוג.

לקבלת אפקט השף:  לפזר על המרק שבצלחת בצל ירוק קצוץ, גרעיני חמניה קלויים, או שמיר קצוץ. כל אחד לחוד או כולם ביחד. אם  המרק יצא סמיך מדי- להוסיף מים רתוחים "כמה שלוקח"… בתיאבון!

ואל תצפו כאן לתמונות מפתות. זה לא עוד בלוג על אוכל. זה רק מתכון ליודעי ח"ן.

פנינה רוזנבלום אז ועכשיו

קארין דונסקי אז ועכשיו

הזמן הוגן הוא- כי במהלכו מגלה הוא תמיד את האמת (פרנסיס בייקון)

כדי להשיג דברים גדולים אנו זקוקים לשני דברים: תכנית טובה ופחות מדי זמן. (לאונרד ברנשטיין)

זמן הוא מטבע של החיים. זה המטבע היחיד שיש לך ורק אתה יכול להחליט על מה לבזבז אותו. אל תיתן לאחרים לבזבז אותו במקומך. (קרל סאנדברג)

כשאדם יושב מול נערה יפה במשך שעה, זה נדמה לו כמו כמו דקה, אבל אם הוא יושב על תנור במשך דקה, זה נראה לו כמו שעה. זוהי תורת היחסות. (אלברט איינשטיין)

איננו מרגישים בזמן, אלא כשהוא חולף (יונג)

הייתי בלוח-שנה, אבל מעולם לא הייתי בזמן (מרילין מונרו)

כל מה שלא עשית בגלל שלא היה לך זמן- לא תעשה גם כשיהיה לך זמן (אני. מניסיון אישי)

ותודה ענקית למולה על הצילומים מהתערוכה "ללא פוטושופ"

קארין דונסקי (מימין) וחלי גולדנברג (באמצע)

הטלוויזיה דפקה נוכחות מרשימה עם מצלמות ענק, ואני עם מצלמת המיני שלי נראינו קצת אאוטסיידרים. אבל בכל זאת הצלחתי לצלם כמה תמונות למזכרת. הנה הן לפניכן.

על הקיר צילומים של מולה בשחור-לבן

אנשים בתערוכה

מצלמות הטלוויזיה ודוגמנית מאחור

פנינה רוזנבלום

הצילומים של מולה בעיתונות

שלווה בן-גל ודוגמנית לא מזוהה

מולה בשיחה עם האורחים

מולה נושא דברים

ולכל מי שמתגעגע לטעם של פעם, הנה סרטון קצר על מולה כשהיה עדיין צלם שהעז לצעוק על דוגמניות,  כשדיזנגוף סנטר היה לוקיישן סופר יוקרתי  ואני הייתי בת עשרים ומשהו…

הסגנון הייחודי שלה בלט במקוריותו במיוחד על רקע איורי האופנה של התקופה, שהיו אז לגמרי סטטיים והציגו דוגמנית שבלונית במספר פוזיציות שחזרו על עצמן. כך לימדו אז לצייר אופנה (המילה ציור קדמה למילה איור) וכך ציירו כולן עד שבאה ריקי. כשהופיעו האיורים הראשונים שלה ב'מעריב', בכתבות האופנה המצוינות של יהודית חנוך, ניסו כל הילדות שחלמו להיות מעצבות אופנה, להעתיק את ריקי. גם אני ניסיתי. כמו כולן.

כשהחלטתי ללמוד עיצוב-אופנה, לא היה קיים בישראל אף בית-ספר בארץ שלימד את המקצוע. רק ב'מכונים הישראלים לטכנולוגיה' פתחו קורס לציור- אופנה. המורה לציור-אופנה בקורס זה הייתה כמובן ריקי בן-ארי. אבל עד שאני הגעתי לגיל שאפשר להתחיל, ריקי כבר לא לימדה שם יותר ובמקומה הגיעה מירי שפיר, מעצבת-אופנה מוכשרת בפני עצמה. הקורס נמשך 10 חודשים, פעם בשבוע בשעות הערב, והוא התקיים בכיתה מוזנחת, ברח' בן-יהודה בתל-אביב.

באותם ימים ריקי בן-ארי הייתה אגדה. כולם נשאו אליה עיניים. היא הייתה אז מאיירת אופנה ב"מעריב", מאיירת- פרילנסרית לפרסומות ולספרים וגם מתכננת האופנה (כך קראו אז למעצבת) של מפעל אקרילן, שייצרו סריגים מסיבים סינתטיים. זה היה אחד המפעלים הראשונים בארץ שהעסיק מעצבת-אופנה. מלבד הכישרון הענק שלה היא הביאה אתה גם תעודה מ"beaux- arts" בפריס ופשוט לא היו לה מתחרים.  אני זוכרת את ריקי של אז: תסרוקת קארה. שמלת-מיני עדכנית מפריס ונעליים שאפשר לחלום עליהן.  לימים, כשנעשינו חברות, סיפרה לי ריקי, שאמא שלה הייתה זאת שדחפה אותה ללמוד בפריס וגם מימנה בעבודה קשה את לימודיה שם.  ריקי אף פעם לא שכחה את זה והרגישה שהיא חייבת לה חוב גדול.

הפגישה הראשונה שלי עם ריקי התרחשה מאחורי הקלעים של תחרות האופנה שנערכה ע"י  מרכז האופנה של המכון לייצוא בשנת 1965, כשהייתי בוגרת טרייה של הקורס הראשון למעצבי אופנה וריקי הייתה כבר יועצת בכירה למכון הייצוא. ריקי עיצבה לתחרות זאת מספר דגמים מיוחדים ביחד עם תלמה טלמור, שותפתה למדור האופנה בעיתון "הארץ". הדגמים של הצמד בן-ארי טלמור, בלטו בייחודם ואולי היו נועזים מדי בשביל חבר השופטים שהחליט להעניק פרסים דווקא לג'רי מליץ, לילי דרוויש ולאילה רז. כששמעתי את שמי מוקרא בין שמות הזוכים כמעט התעלפתי מתדהמה.

הודעה בעיתונות על תחרות בגדי ים וחוף 1965

בשנות ה- 70 הייתה ריקי ציירת תחזיות האופנה של "פרומוסטייל", שבאותן שנים היה בעל השפעה עצומה על תעשיית האופנה בעולם. מעמדה הבכיר בפריס כמאיירת מוכשרת ויוצרת טרנדים מהמעלה הראשונה- לא היה מוטל בספק.  אני השלמתי אז את לימודי באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם, בחוג לעיצוב אופנה.

איור שלי מתקופת האקדמיה ברוטרדם. ההשפעה של ריקי ניכרת.

בשנת 1985 נבחרתי לעמוד בראש המגמה לעיצוב-אופנה ב"שנקר" ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה הזמנת מנחה אורח לפרויקט הגמר, מבין מעצבי האופנה הבכירים בישראל. המנחה הראשון היה גדעון אוברזון שהעמיד את אחת מתצוגות האופנה המרהיבות ביותר שנראו אי פעם בשנקר. אחריו התכוונתי להזמין את ריקי בן ארי . ריקי גרה  אז לסירוגין בפריס ובישראל והיה לי מאוד קשה לקבוע אתה פגישה. לבסוף, הצלחנו לקבוע פגישה ב…בריכת השחייה של מגדלי דוד, מגורי היוקרה של תל-אביב, שם התגוררה ריקי כשהגיעה מפריס.

אני הגעתי לבריכה חמושה בבגד-ים, כובע-ים ומשקפי צלילה והיא הגיעה עם משקפי שמש ענקיים וכובע קש.  ישבנו בצל אחת השמשיות , לגמנו משקה ארוך וצונן ושוחחנו. בסופה של שיחה ארוכה וידידותית, הסכימה ריקי להנחות קורס בעיצוב–אופנה, אבל לא הסכימה להתחייב על הנחיית פרויקט הגמר.

מאז אותה פגישה התהדקה הידידות בינינו וכשריקי החליטה לשוב סופית לארץ, בשנת 1991, הצעתי לה ללמד קורס קבוע בשנקר והיא נענתה ברצון . ריקי אהבה מאוד ללמד סטודנטים ואהבה מסביבה אנשים צעירים עם ראש פתוח, אבל שנאה בירוקרטיה. והכי מבאס בשבילה היה לתת ציונים.  היא הייתה דוחה את זה שוב ושוב עד לרגע האחרון, גם בגלל שהיא התנגדה באופן בסיסי להערכת בן-אדם באמצעות ציון, וגם בגלל שמילוי טופס משרדי מכל סוג שהוא- היה בשבילה ממש סיוט.

אחרי שסיימתי את תפקידי כראש המגמה לעיצוב אופנה בשנקר, פוטרה ריקי משנקר, דבר שפגע בה קשה מאוד. בניסיון להתפרנס, אחרי שהמותג החדש שעיצבה למשביר לצרכן לא הניב את התוצאה המקווה, היא פתחה בוטיק ברח' דיזנגוף, שם הוצגו למכירה גם התכשיטים שעיצב בעלה, ג'קי. אבל אחרי שנים ספורות נקלע העסק לקשיים כספיים וריקי נאלצה לסגור. באותה תקופה עברו היא וג'קי בעלה, מהדירה המפוארת במגדלי דוד לבית צנוע בנוה-צדק ומשם היא המשיכה לעצב בעבור לקוחות פרטיים.

מהסיפורים שהיא ספרה לי אז על הקפריזות של הקליינטיות שלה, אפשר היה לעשות ערב סטנד-אפ מוצלח ביותר. ריקי לא חסכה במילים  וגם לא בביקורת נוקבת, ובשיחות האינסופיות שנהלנו, קלטתי בדבריה הרבה חכמת חיים ויותר משמץ של אכזבה.  הקשר הידידותי ביני לבין ריקי נמשך עד ימיה האחרונים.  אחת לכמה זמן היינו משוחחות בטלפון וריקי הייתה מספרת  לי באריכות על מה שקורה בחייה ובמיוחד על הנכדים המקסימים שלה, שהיו בשבילה עולם ומלואו.

פרט מתוך איור של ריקי 1979 בספר "חליפות העתים"

לאחר שנפטר בעלה ג'קי, שהיה התומך המסור והנאמן שלה, נשארה ריקי לבדה. היא כבר לא הייתה בריאה  וזה לא היה לה קל. באחת הפעמים ששהיתי בחו"ל קבלתי במפתיע שיחת טלפון מכתבת אופנה שביקשה לתשאל אותי על ריקי. חשבתי שהכתבה נועדה לקדם יוזמה לתערוכה חדשה שלה ושמחתי בשבילה, אבל מהר מאוד העמידה אותי הכתבת על טעותי. הכתבה המיועדת הייתה לרגל פטירתה.

ריקי הייתה מעצבת ענקית אבל אשת עסקים גרועה. כל עסק שפתחה- שיקע אותה עמוק יותר בבוץ. כמה חבל שלא הצליחה למצוא בחייה ספונסר מתאים והוגן שיפתור אותה מהצד העסקי וייתן לה חופש לעצב כמו שרק היא ידעה.

באופן אישי, כואב לי שמעצבת אופנה בינלאומית כמו ריקי בן-ארי, לא זכתה בישראל להערכה המגיעה לה. במקומות אחרים בעולם הייתה אישה כמוה זוכה לפרסים ממלכתיים, לתערוכות מושקעות ולמדליות הערכה. וכאן- אפילו תערוכה רטרוספקטיבית אחת, מלווה בקטלוג, שמתעד את הישגיה- לא הוצגה עד כה (למעט תערוכה קטנה בגלריה חנקין בחולון). לדעתי הגיעה לכך העת. ריקי בהחלט ראויה לכך. העבודות הרבות שלה אומרות זאת ללא מילים.

כל האיורים בשחור-לבן של ריקי מתוך תחזית אפנת אביב-קיץ 1968 בהוצאת מרכז האופנה , מכון היצוא הישראלי.

עוד על ריקי בן-ארי בספר "חליפות העתים", עמ' 187,194, 196-197, 206, 248-249, 252, 257.

הציור הנאיבי שעל כריכת הספר המקורי

אבל כיום, הסיפור שפעם אהבתי, נראה תלוש לגמרי מהמציאות. מוכרי פחמים עברו מן העולם, הדמות של חנה'לה מופרכת לחלוטין, והנרטיב תמים עד פתטי. ואם הסיפור אמור ללמד ילדות קטנות על עזרה לזולת, אז אני לא בטוחה שזאת הדוגמא הכי מוצלחת. בימינו, ילדות שהולכות אחרי איש לא מוכר ועוזרות לו לסחוב שק, צריכות שיחת הבהרה מידית מאמא או מאבא על הסכנות שאורבות לילדות קטנות שנענות לגבר בלתי מוכר…

פרט אחד נשאר בכל זאת רלבנטי בסיפור הזה, והוא השמלה. השמלה מייצגת כאן את עידן התמימות, את הילדות הנשכחת ואת הערכים היפים של פעם. השמלה החדשה נותנת לילדה הרגשה נפלאה כשהיא לובשת אותה ויוצאת החוצה, והשמלה היא גם זאת שמגלמת בסוף הסיפור את האור הנמצא אפילו בתוך הכתמים והלכלוך.

ולמה נזכרתי פתאום ב"שמלת השבת של חנה'לה"?  בגלל התערוכה "שמלה" של נילי בלוק שמוצגת עכשיו בבית שמואל, בירושלים. גם התערוכה של נילי בנויה מסביב לשמלה, או יותר נכון מסביב למספר שמלות המייצגות את עידן התמימות של האמנית ואת ילדותה בחיק משפחתה האוהבת.

נילי בלוק לבושה בחולצה שנתפרה מאחת השמלות המשפחתיות

סבתא של נילי בשמלת איקט טיפוסית

דודה שושנה בציור המתכתב עם פרידה קאלו

השמלה המשמרת בתוכה את זכרון הלובשת

את נילי אני מכירה מזמן, וגם את ציוריה, ולדעתי, פריצת הדרך שלה התרחשה ברגע שבו התחברה לשורשים שלה וגילתה את כל היופי בתרבות העשירה שממנה באה. תרבות זאת עולה מן הבדים ושרה שיר הלל למשפחתה החמה, לדודה האהובה שהיטיבה לתפור ולרקום, ולהוריה- שאת זכרם היא מעלה באהבה רבה באמצעות המכחול והצבע. התערוכה "שמלה" מספרת סיפור משפחתי שמח עם נגיעות של עצב, והשמלות מספרות ללא מילים את הסיפור האוטוביוגרפי.

דיגום של שמלת איקט: החוט נצבע קודם בדוגמת השמלה ואחר כך נארג ונתפר.

השמלה שמכילה בתוכה את הלובשת גם לאחר מותה

שמלה מסמלת את מכלול תכונות הלובשת  וישנן אמניות רבות המשתמשות בדימוי של שמלה כדי להמחיש באמצעותה תכונות, זכרונות או חלומות של הלובשת. כבר כתבתי כאן, על התערוכה "השמלות של נתי", שנולדו מתוך טראומה שחוותה נתי בחייה, ואזכיר גם את שמלות הכאב של נלי אגסי, שמבטאות הרבה כאב ופגיעות.

אצל נילי, שמלות האיקט הבוכריות מסמלות את החיים. הן מתרפקות על עבר מתוק, גם אם הוא טומן בחובו כאב  על מישהו שכבר איננו. התחושה הדומיננטית שהשרתה עלי התערוכה הייתה תחושת געגוע. געגוע לימים של פעם. לאנשים של פעם. לבתים של פעם ובמיוחד לצניעות ולחמימות שהיו חלק משגרת החיים של פעם.

קומפוזיציה יפיפיה של בדים בוכרים אופיניים

התערוכה "שמלה" של נילי בלוק, היא אנדרטה של אור וצבע לאותו עולם מופלא שנגוז.

החלל המהפנט ב"חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל.

שתי תערוכות אלה בוחנות מחדש את המושג "עיצוב", מושג כוללני, אשר ככל שדנים בו יותר כך מבינים אותו פחות, מכיוון שהוא מלא סתירות וניגודים. ניגודים אלה חיים בשלום זה לצד זה ומצליחים להסתופף יחד מתחת למטריה הרחבה של כל מה שכולל המושג "עיצוב". יש עיצוב אינטואיטיבי ויש עיצוב מושכל, יש עיצוב המוגדר כאמנות ויש- שנועד לשרת צרכים כלכליים, עיצוב יכול להיות קונפורמיסטי וגם נון-קונפורמיסטי, או אנרכיסטי. בקיצור כל הגדרה שתיבחרו להגדרת המושג החמקמק הזה תגרור בעקבותיה הגדרה מנוגדת ושתיהן גם יחד יהיו נכונות.

צילום עצמי של המיצג המזהה ומציג את העצמים שמולו, מוזיאון העיצוב, חולון, decode

אל הגדרת המושג "עיצוב" המסובכת ממילא, מצטרפת בשני העשורים האחרונים דיסציפלינה חדשה שחשיבותה עולה מיום ליום וזוהי הדיסציפלינה האינטראקטיבית או הדיגיטלית."חוקרים במופלא" ו"decode" עוסקות שתיהן בנסיון להגדרה מחודשת של המושג עיצוב, לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות העכשוויות והעתידיות.

לתת לטבע לעצב אובייקט מונחה ב"חוקרים במופלא" מוזיאון ישראל

המיצג המרשים בכניסה למוזיאון העיצוב בחולון

ציטוט מתוך הקומוניקט של התערוכה "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל: "מיפוי טריטוריות חדשות בתחום העיצוב הוא עניינה של התערוכה. מאז שנות ה-90 חוקר דור חדש של מעצבים טכנולוגיות דיגיטליות ואינטראקטיביות ליצירת עבודות חדשניות. מעצבים אחרים מעלים שאלות הנוגעות לתוצאות החברתיות, התרבותיות והאתיות של טכנולוגיות שצצות חדשים לבקרים. במסגרת מה שמכונה "עיצוב ביקורתי" מעלים מעצבים אחרים שאלות נוקבות הנוגעות להתנהגות אנושית ומתייחסים לתוצאות החברתיות, התרבותיות והאתיות של טכנולוגיות שצצות חדשים לבקרים. באמצעות עבודתם, האמנים והמעצבים האלה מגרים את דמיוננו ומעודדים שיח חדש על מקומו של העיצוב בגיבוש פניו של עולם המחר. העבודות המוצגות נחלקות לארבעה נושאים: פוסט-דיגיטאליות– מחוות פיוטיות; תסריטים לעתיד; תהליך העשייה; ועיצוב – זמן אמת. ואולם במהלך העבודה על התערוכה התברר מהר מאוד שהחלוקה איננה מובהקת, שכן הרעיונות הנוגעים לטכנולוגיה, לתרבות החומר ולזהות נושקים זה לזה"

ציטוט מתוך הקומוניקט לתערוכה במוזיאון העיצוב בחולון: "דיקוד" בוחנת שלושה נושאים. הנושא הראשון, "קוד", בוחן עבודות שעושות שימוש בקוד מחשב על מנת ליצור עיצובים חדשים באופן בו פסל עובד בחומר או עץ. הנושא השני, "אינטראקטיביות", בוחן עיצובים המושפעים באופן ישיר על ידי הצופה. הנושא השלישי, "רשת תקשורת", מתמקד בעבודות שעוסקות ועושות שימוש בעקבות הדיגיטליים שנותרים מתקשורת יומיומית, בלוגים בקהילות מדיה חברתיות, ותקשורת ניידת או מערכות איכון עולמיות (GPS) המופעלות על יד לוויינים".

אני רוצה בפוסט זה לעסוק דווקא בחווית המבקר, בתערוכות אלה, שהוא במקרה זה, אני.

הביקור הראשון שלי היה בתערוכה decode"" במוזיאון העיצוב בחולון. כבר מרגע הכניסה למוזיאון, הוקפתי בגירויים אורקוליים שמיקדו את תשומת לבי יותר בהישגים הטכנולוגיים מאשר בהישגים העיצוביים. לאחר כמה דקות בחלל האפלולי, חוויתי תחושה דומה לתחושתי בעת משחק ב"איפד" מול אחד מנכדי: הפתעות דיגיטליות, יצירתיות ומלאות הומור- שהופכות את הטכנולוגיה לשחקן הראשי ואת העיצוב- לשחקן משנה. השאלה שרציתי לשאול מול כל אחד מהמיצגים בתערוכה היתה  "איך עשו את זה" ולא "איך עיצבו את זה". ההפתעות הדיגיטליות-כל כך מדהימות את הצופה עד שחלקו של העיצוב  נעשה פחות חשוב.

תנועה, אור וצליל במוזיאון העיצוב, חולון

המחשת דמויות אינטראקטיביות decode, חולון

גם בתערוכה "חוקרים במופלא", במוזיאון ישראל, חשתי תחושה כמו של ביקור ב"ללה לנד", שבה מתרחשים דברים במישור על-חושי וכמעט סוריאליסטי. התערוכה "חוקרים במופלא" מעלה לדיון שאלה חדשה ומעניינת, שאלת העיצוב האורגני המונחה. כלומר, פעולה שבה הטבע בעצמו מייצר באמצעות גירויים טכנולוגיים-אנושיים, אובייקטים מעוצבים. זוהי סוגה חדשה של עיצוב, שצריך להגדיר מחדש את מקומה בתוך תחום העיצוב.

כובע מעוצב: עיגול עם חריץ שניתן לחבוש אותו בכמה אופנים

כך נראה הכובע חבוש על הראש, מוזיאון ישראל, חוקרים במופלא.

בקיצור, כפי שאמרתי למעלה, ככל שאתה מנסה למצוא הגדרה קולעת למושג עיצוב, כך תיקלע לעוד ועוד שאלות פילוסופיות, טכנולוגיות, חברתיות ואחרות שלא תצליח למצוא להן תשובה שתסבר את האוזן.

אני רוצה להציע כאן אופציה חדשה להגדרת המושג עיצוב.  לחלק את המושג לשתי קטגוריות: עיצוב סטטי (מה שנחשב לעיצוב האולטימטיבי עד לפני שני עשורים) ועיצוב דינאמי (המתייחס למכלול העיצובים בהם מתרחשת תנועה, אור או צליל). מה דעתכם?

כל הצילומים וקטעי הוידאו בפוסט זה צולמו על ידי ויותר טוב שלא תשאלו איך…

בקטע על תפוצת הבלוג ביבשות השונות – העמידו את הסמן על יבשת מסויימת ותקבלו את אחוזי הקוראים בכל ארץ ביבשת זאת. עוד עובדה מרנינה שאנשי וורדפרס שמו אליה  לב היא שהגולשים לבלוג שלי קוראים בענין גם פוסטים משנים קודמות, מה שאומר שנושאי הכתיבה שלי נשארים רלבנטים.

המסקנה שלי מהסיכום הנ"ל היא שכל מי שלא כותב בלוג- פשוט לא יודע מה הוא מפסיד…

The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2011 annual report for this blog.

Here's an excerpt:

The concert hall at the Syndey Opera House holds 2,700 people. This blog was viewed about 23,000 times in 2011. If it were a concert at Sydney Opera House, it would take about 9 sold-out performances for that many people to see it.

Click here to see the complete report.

והנה הקטע מתוך הפוסט הישן  כלשונו:

אני אוהבת התחלות חדשות, אבל שונאת דפים חלקים, כי הם גורמים לי רתיעה. אין בהם למה להתחבר. אין עקבות. אין סימני זמן.  אין כלום. לכל מלוא העין לבן  ואין במה להיאחז. הפחד מפני קלקול הדף הנקי, הבתול, במשהו לא מוצלח- יכול להיות פחד משתק. מחסום ליצירה. אבל על דף מותחל- תמיד אפשר להוסיף משהו, להתחבר למשהו, היצירה זורמת. החיבור מיידי…

שנה חדשה פותחת דף חדש. אפשר לכתוב עליו הכול. אפשר לצייר עליו עולמות שלמים, אפשר לכסות אותו בנשיקות ואפשר גם להזיל עליו  דמעות.  אבל זהו דף חדש בתוך יומן מותחל, יומן שבו נכתבו כבר דפים רבים וכל אחד מהדפים שנכתבו משפיע על הדף החדש שייכתב וגם מושפע ממנו…

זה הזמן שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו לקיים, להגשים, למלא, להיטיב, לתת, לקבל, לזרום ולתרום. זהו סיומו של העשור הראשון באלף השלישי. שנת 2011 כבר מחכה בפתח.

שנה טובה ומאושרת לכולכם!!!

מעניין לראות איך היחס שלנו אל השקיעה משתנה עם הגיל, כמו בקטעים הבאים, שאותם ליקטתי משירי משוררים שאני אוהבת:

בגיל הנעורים, אנחנו מתפעמים מן השקיעה:

איבדנו גם את השקיעה הזאת.
איש לא ראה אותנו אוחזים ידיים
כשירד הלילה הכחול על העולם. (פבלו נרודה)

כשאנחנו צעירים, השקיעה היא הזדמנות רומנטית להחזיק ידיים ולהבטיח הבטחות, ויעידו על כך עשרות הזוגות המגיעים אל חוף הים, לפני השקיעה, קצת לפני החתונה,  בשביל להנציח את הרגע הכי רומנטי בחיים.

בגיל הבגרות, אנחנו מבינים את השקיעה:

כי היו אדומים הדרכים שהלכו לשקיעה
ועדרי החולות שגלשו אל הים
כי כנפי השחפים עדים מול אור השקיעה
כי כל זה היה פה קרוב בעולם. (לאה גולדברג)

כשאנחנו מבוגרים, אנחנו בהחלט מתפעלים מצבעי השקיעה האדומים ומהאור הרך והמיוחד, אבל אנחנו כבר מבינים, שאין זאת אילוזיה שמימית, אלא מציאות יומיומית ויכולנו, לו רצינו, ליהנות ממנה בזמן המתאים.

ובגיל הזקנה, אנחנו מתגעגעים לשקיעה:

שקיעה ורודה על סף הרחוב

ורחוב כמנהרה של תכלת

מי שיגיע עד הסוף

ירצה לבכות מרוב תוחלת. (נתן אלתרמן)

מי שעובר את כל הרחוב, שהוא החיים עצמם, ורואה את השקיעה עד סופה, הוא כבר איש זקן ובשלב הזה של חייו הוא יכול רק לצפות ולקוות לעוד הרבה שקיעות דומות…

ולסיום, לואי ארמסטרונג בקטע "איזה עולם יפה", שגורם לך להאמין, שהעולם באמת יפה, למרות שאתה קורא את החדשות בעיתון "הארץ" כל  יום.

כל התמונות צולמו ביום שבת 18 בדצמבר, 2011, מהכביש שבין חופית לנתניה.