הבלוג של אילה רז

פריחת הדובדבן

ayalaraz — Sun, 27 May 2012 13:25:27 +0000

צילמתי את פריחת הדובדבן. פריחה מרהיבה. מהפנטת. רציתי להוסיף טקסט לצילומים. משהו לירי. אסתטי. אולי פילוסופי. כתבתי. מחקתי. נשאר רק זה.

פריחת הדובדבן. שתי מילים שכותבות שיר. השיר הכי קצר בעולם. יותר קצר מהאיקו. יותר קצר מטוויט . הכול כאן. ליריקה. אסתטיקה. אפילו פילוסופיה. הנצחי מול החולף וההבדל שבין היומיום לחלום.

איך ללבוש לבן ולהיראות מיליון דולר

ayalaraz — Fri, 25 May 2012 15:18:11 +0000

לבן הוא צבע נעים. מחמיא לפנים ולאישיות. אבל, למרות מה שאמרתי כרגע, אפשר להיראות טוב בלבן ואפשר להיראות רע, תלוי בעיצוב הבגד ובהתאמה שבין הגוף לבגד. לבן לא אוהב טרנדים ובמיוחד לא פדים (fad = אופנה קצרת טווח שחולפת במהירות) לבן הוא צבע של זרימה, לכן לא כדאי לתת לו מראה מאולץ: צר מדי, עמוס מדי, או אופנתי מדי. כן, יש דבר כזה "אופנתי מדי" והוא לפעמים חולף עוד לפני שסיימתם להגות את צמד המילים האלה חמש פעמים ברצף.

1969- שמלת כלולות תקופתית ממחלקת הכלות של "מצקין" (חנות אופנה ידועה בת"א)
צילום: מולה עשת

כשתל-אביב עוד הייתה קטנה, אהבו בה הנשים ללבוש לבן, זה התמזג עם צבע הבתים שעלו מן החול, עם צבע החול עצמו ועם קצף הגלים, ומי שלא לבשה לבן, כמו כולן, קיבלה 'שטיפה' רצינית מיונה צליוק, כתבת האופנה של העיתון 'כלנוע', בנוסח מעצבן, שכיום היה מקומם עליה את כל הפמיניסטיות שלא מסכימות, ובצדק, שמישהו יגיד להן מה ללבוש.

הנה קטע מכתבת אופנה של הנ"ל משנת 1932 שמעידה על יחס ההתנשאות שלה כלפי ציבור הקוראות הנאמן: "בעיקר אל תקופחנה זכויותיו של הצבע הלבן, זה הצבע הנותן ארשת רעננות לאישה בכל גיל, הנוח כל כך להתאמה עם צבעים אחרים, ושהנשים כפויות הטובה, מטעמים 'מעשיים' אינן מנצלות אותו במידה הראויה". וואללה. חזק. נשים כפויות טובה??? על מה? על זה שלא צייתו לחוק העדר?

היום זה אולי מצחיק, אבל אז כתבות האופנה לימדו את הנשים מה ללבוש בטון דידקטי מעצבן ומתנשא, כאילו שהן יודעות יותר טוב מכולן מה נכון ומה לא נכון ללבוש. ובכלל כאילו שיש רק דרך אחת להתלבש.

אבל, אל תחשבו שהגברים יצאו אצלה בזול, הנה קטע שבו היא נוזפת בהם בלי בושה :"מוטל עליכם לדעת מה הנהו לפי מצוות האופנה ומה נתיישן…ולדידי, גבר המזלזל בזה מעיד על דגנרטיביות" (כלנוע, 1937). או.קיי. גברתי הכתבת, אני הבנתי, אבל למה לקלל???

חלי גולדנברג בבגד טרנדי של "מצקין" (1978) "פד" מגוחך מהסוג שחולף מבלי להשאיר עקבות צילום: מולה עשת

מה שניתן להבין מכתבות כאלה באופן ברור, זה שבשנות השלושים, בתל-אביב הקטנה, נשים וגברים צייתו בקפדנות לחוקי האופנה. אבל, לא רק אז. לתל-אביב יש מסורת ארוכה של ציות לצו האופנה וכמה מהתמונות שצילם מולה עשת לאורך השנים 60-70-80 יכולות להוכיח.

עוד "פד" (1969) של "בת-אדם" בוטיק הצמרת של תל-אביב בשנות ה-60
צילום: מולה עשת

אופנה מהסוג שלא מחמיא לאף אחת אפילו לא לכלה בדגם של "בת-אדם" (1969)
צילום מולה עשת

והנה שמלת כלולות לבנה קלאסית שצולחת את מבחן הזמן (1969)
עיצוב: צילה בינר, צילום: מולה עשת

עיצוב בגדים לאירווויזיון (1984) ללהקת "הכל עובר חביבי". למרות שזה דגם משנות ה-80 האיומות, זה נראה טוב.בגלל שפחות זה יותר.
עיצוב: דורין פרנקפורט, צילום: מולה עשת

ולסיום ביצוע מקסים לשיר של נעמי שמר " בקיץ הזה תלבשי לבן" בגרסה מקוצרת של הגרובטרון

והנה הביצוע הקלאסי בביצוע הפרברים והדודאים, למי שמעדיף ללבוש לבן דווקא כך.

למה אני לא חוגגת את חג הפרחים?

ayalaraz — Mon, 21 May 2012 09:23:13 +0000

אין עוד חג בין מועדי ישראל שזכה לכל כך הרבה שמות ומשמעויות: חג הביכורים, חג השבועות, חג מתן תורה וגם חג הפרחים. היפה מכולם הוא 'חג הפרחים' שהומצא על ידי התל-אביבים בשנת 1912, כשתל-אביב הייתה בת שלוש. כיאה לעיר שהתהדרה בשם אביבי כמו 'תל-אביב' חיפשו תושבי העיר חג שאפשר להעניק לו את השם 'חג הפרחים'.

שתי נערות תל-אביביות בחג הפרחים 1918

הבחירה הראשונה נפלה על חג השבועות שהיה קשור במסורת של ירק לשבועות, והוא קיבל שם חדש: חג הפרחים. בחג זה קושטו כל בתי העיר בפרחים, תלמידי בתי הספר צעדו בתהלוכה כשעל ראשיהם זרי פרחים ונערכה גם התרמה לנזקקים באמצעות מכירת פרחים ברחוב וענידתם על דש הבגד.

חג הפרחים נחוג שוב בתל-אביב בשנת 1914 (תרע"ד) ונערכה בו תהלוכה פרחונית, שבראשה צעדו נערות לבושות לבן ועדויות פרחים, אחריהן צעדו צעירים עם שור נושא זר פרחים על ראשו וכמה נערים נשאו על כתפיהם גדיים וטלאים. היה זה שילוב של חג הפרחים עם שחזור תהלוכת עולי הרגל לבית המקדש.

תהלוכת ילדים בתל-אביב בחג השבועות (שנות ה-30)

בשנות מלחמת העולם הראשונה גורשו התל-אביבים מבתיהם והעיר ננטשה, אבל מיד עם שובם מהגירוש התורכי, בשנת 1918, הם חגגו מחדש את חג הפרחים בחג השבועות ואז גם החזירו לעיר את ספרי התורה שגלו ממנה עם הגירוש.

זמן קצר אחר כך התעורר בעיר ויכוח בין הדתיים לחילונים על המועד הנכון לחג הפרחים. הדתיים טענו שחג השבועות הוא חג מתן תורה ולא חג הפרחים וכמהלך של פשרה ניסו בשנת 1920, לשלב את חג הפרחים עם ט"ו בשבט, אך בשל קשיים בהשגת רישיון לתהלוכת הפרחים, נחוג לבסוף ט"ו בשבט בנטיעות במקווה ישראל ואת חג הפרחים דחו לפורים. אבל בפורים של אותה שנה חלו מאורעות תל חי והאבל שירד על היישוב בעקבותיהם הביא לדחייה נוספת וכך קרה שעל אף ההתנגדות הדתית שוב חגגו באותה שנה בתל-אביב את חג הפרחים דווקא בחג השבועות.

טקס הבאת הביכורים בתל-אביב (בשנות ה- 50)

בשנות העשרים בוטל המנהג של חג הפרחים בשבועות וחודשה המסורת של חג השבועות כחג הביכורים.

חג הביכורים בהתישבות העובדת (שנות ה-60)

חג הביכורים בהתיישבות העובדת היה משמעותי במיוחד, כאשר כל ענף במשק הציג בגאווה רבה את פרי עמלו בתהלוכה מקושטת שצעדה בשבילי המשק. אני זוכרת היטב תהלוכה מרשימה כזאת שהתקיימה בקבוץ גבת בעמק-יזרעאל, שם התגוררתי בשנים 1961- 1963. כנערה עירונית, שחג הביכורים היה בעבורה הכנת טנא מקושט ומכירתו לטובת גיוס כספים לקרן הקיימת, התרשמתי מאוד מהתהלוכה הססגונית שכללה: עגלים, סייחים, טלאים ואפרוחים- שכולם נולדו בשנה האחרונה, שהוסעו בעגלות מקושטות בשבילי המשק כשאחריהם מוצגים על כתפי החברים מגוון של פירות וירקות מבכירים, משולבים בפרחים צבעוניים ולבסוף…התינוקות שנולדו בקיבוץ גבת מאז חג הביכורים של אשתקד, כשהם מובלים בעגלות המיוחדות של הקיבוץ בידי הוריהם הגאים.

מצאתי ביו-טיוב סרטון ישן משנת 1956 שצולם בחג הבאת העומר, הוא חג הביכורים בקיבוץ גבעת חיים מאוחד ש משמר את הטעם של ארץ-ישראל הישנה.

לראות את לואי ויטון ומרק ג'יקובס ולבכות

ayalaraz — Wed, 16 May 2012 15:31:33 +0000

כבר שנים שאני לא מחמיצה שום תערוכת אופנה כשאני בחו"ל , וכמעט תמיד אני נהנית לראות את הדגמים שהיו בשעתם 'הצעקה האחרונה באופנה' כשהם הופכים לחתיכת היסטוריה אנושית שמוצגת במוזיאון. כמה מהתערוכות האלה אני זוכרת במיוחד, לרוב בגלל היכולת של המעצב לצלוח את מבחן הזמן בשלום ולפעמים בזכות הדיספליי היצירתי שהצליח להפוך ערימה של בגדים ישנים לחגיגה של צבעים וחדשנות. בין התערוכות הזכורות לטוב, שאותן יצא לי לראות, אני רוצה לציין את התערוכה של ג'יאני ורסאצ'ה במוזיאון לאמנות מודרנית בברלין (1994), את התערוכה של ג'יורג'יו ארמאני במרחצאות דיוקלטון ברומא (2004), את התערוכה של איב סאן לורן בפטיט פאלה בפריס(2010), ולאחרונה את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס בפריס.

הדברים שאנשים לקחו איתם במזוודות בסוף המאה ה-19

אסופה של מזוודות שלקחה נוסעת אחת בתחילת המאה ה-20

את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס ראיתי בחודש שעבר (אפריל 2012) והיא תהיה מוצגת במוזיאון לאמנויות דקורטיביות, בלובר, פריס, עד 16 בספטמבר, 2012, כך ששווה לכם לנסות להגיע אפילו אם זה במיוחד לתערוכה.

שיקוף רנטגן של תכולת מזוודה אחת

בתערוכה האחרונה, יצא לי אפילו לצלם די הרבה צילומים. כולם צולמו בגלוי, מבלי להחביא את המצלמה, מבלי להסתתר מעין השומרים ואפילו תוך כדי בחירת הזום המתאים וכוונון המצלמה לזווית הרצויה. כל מי שניסה אי פעם לצלם בתערוכות אופנה בחו"ל, מבין עד כמה הסיטואציה הזאת היא הזויה. בכל תערוכה במוזיאון, ובמיוחד בפריס, מבטיהם של השומרים מלווים אותך כל הזמן ולא משאירים לך אף שמץ סיכוי להקליק איזו תמונה בחשאי. הפעם, באופן מפתיע, כמעט שלא היו שומרים בתערוכה, ואלה שהיו, התייחסו באדישות גמורה לעובדה שאני מצלמת כל הזמן… ואני הקלקתי בשמחה עוד ועוד תמונות כדי להנציח כמה זוויות בתערוכה דרך עדשת המצלמה שלי.

את התערוכה המצויינת הזאת אצרה פמלה גולדבין והקונספט של האוצרת היה שגם לואי ויטון (שהתחיל לעצב תיקים ב-1854) וגם מרק ג'יקובס (שעיצב את הקולקציה הראשונה שלו לבית לואי ויטון ב-1997) היו חדשנים ופורצי דרך על רקע תקופתם. לואי ויטון היה מהראשונים שיישמו את ההתפתחות התעשייתית באופנה בסוף המאה ה-19, ומרק ג'יקובס היה אחד ממבשרי עידן העיצוב הגלובלי במאה ה-21.

דיספליי מלא השראה של תיקי לואי ויטון כממתקים בקופסת שוקולד

כל אחד משני המעצבים הוצג בקומה נפרדת. התיקים והמזוודות של לואי ויטון הוצגו ביחד עם הבגדים התקופתיים ונתנו אפשרות מעניינת להבין איך חיו האנשים העשירים על סף המאה ה-20 כאשר יצאו למסעות ארוכים עם כמות כזאת של מזוודות שכיום נראות לנו ממש בלתי מתקבלות על הדעת.

סוריאליזם במיטבו אצל מרק ג'יקובס

דוגמניות עם ראשי חיות ועופות אצל ג'יקובס

שימוש בטיפוגרפיה ובצבע הופך כל בגד למיצג מרשים

תראו מה שצבע יכול לעשות

איך למקסם כל סצנה בתערוכה של ג'יקובס

מרק ג'יקובס, שהיה שותף פעיל בעיצוב התערוכה, שיתף בעיצוב התיקים והאביזרים כמה מהמעצבים הבולטים בעולם, ביניהם: טקאשי מורקאמי, ריצ'ארד פרינס, סטפן ספראוז ואחרים שהוסיפו נופך הומוריסטי, סוריאליסטי או עתידני הן לתיקים והן לדיספליי של התצוגה.

שמלה בסיסית של מרק, תיקים של לואי והמון אור

התערוכה יצירתית ומלאת הפתעות ואפשר לבלות בה שעות מבלי למצותה. הרבה רעיונות מבריקים מקובצים יחד בשתי הקומות של האגף לאמנויות דקורטיביות, והן שעושות את הצפייה בתערוכה לחגיגה אחת גדולה. סצנות אופנה בהן מוצגות דוגמניות עם ראשי חיות צבעוניים, קטעי סרטים, מוסיקה, תמונות נעות מהסוג שקדם להמצאת הראינוע, אביזרים סוריאליסטיים, כרזות תקופתיות ומה לא. התערוכה לא רק מהנה, היא גם נותנת מבט מעניין ומעמיק על היחס שבין התרבות למסחר החל מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-21.

התמונה האחרונה בתערוכה: אחיות שנראות כאילו יצאו מחגיגת סדו-מזו אומרות לך שלום

זוהי תערוכה מהסוג שגורם לי צער ביציאה ממנה, בדומה להרגשתי בסיום קריאתו של ספר טוב במיוחד. זה-היה-כל-כך-יפה-כמה-חבל-שזה-נגמר.

ואם במקרה לא יצא לכם להגיע לפריס- אז הנה, סידרתי לכם במיוחד ביקור אישי עם האוצרת של התערוכה

פוסט ראשון באייפון

ayalaraz — Mon, 07 May 2012 12:08:17 +0000

באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!

נעליים על חבל דק

ayalaraz — Tue, 01 May 2012 14:31:21 +0000

הנעליים האלה שראיתי באיינדהובן הזכירו לי את הפוסט שלי שנקרא בשם "לקטוף נעליים ישר מהעץ"

נעליים תלויות על חבל דק באמצע הרחוב הכי יפה באיינדהובן

מה הקטע הזה עם נעליים תלויות באוויר כשהן קשורות בשרוכים? הסתקרני ובדקתי והנה התשובה הכי ממצה שקיבלתי. הבאתי את התשובה כלשונה, באנגלית, אין לכם בעיה עם זה- נכון?

Dear Cecil:

Why am I seeing pairs of shoes tied together by the laces hung up on power lines?

— Lloyd S., via AOL

Cecil replies:

Been getting this question a lot lately. Lacking a proper way to investigate it, I figured I might as well cast aside the pretense of science and post it to the Net, specifically, the on-line Straight Dope area on AOL and alt.fan.cecil-adams. A sampling of the answers I could read (with a lot of stuff on AOL, you can't tell if what you're seeing is bad spelling or Esperanto):

I heard tennis shoes hanging over a power line meant you could buy crack there.
It's a time-honored tradition to throw your sneakers over the power lines on the last day of school.
When I was a lad of 13 in Nashua, New Hampshire, we used to steal pairs of shoes that had been carelessly left on the sidewalk by kids who had popped open a fireplug. At this point we would play "over the wire keep away" until (a) the kid's mother, brother, father, or a passing police officer put a stop to the game, or (b) shoes went up but didn't come down.
When I was in the military and guys were getting ready to get out and go back to a "regular" life they would take their combat boots and paint them up all funky before tying the laces together and throwing them over a wire.
I agree with the drug theory. I saw a news brief on Amsterdam, and there was a pair of shoes hanging in the ghetto where everyone does drugs. So I assume it means "stop here."
Either they're meant to increase visibility for low-flying aircraft, frighten rattlesnakes away, or just for the hell of it.
I read in the newspaper that shoes would be thrown over the power lines to serve as a reminder/warning of a murder that occurred nearby. This seems proven to me: as I was traveling past a home in which a drug-related murder had occurred about three months prior … a pair of shoes were hanging from the power lines in front of the home.
Depending on what part of the country you are from, one shoe from a light post or sign represents the death of a gang member. Usually seen in the inner city.
When I was a kid (late 60s, early 70s) the boys would tie together (1) their own sneakers that they hated or (2) sneakers of the weak and/or overweight kids and toss them over the telephone wires for fun. It usually took a number of tosses to get them up there, so the boys took this as a challenge.
The fact about the shoes hanging across the overhead wire is: my wife won't let me bring them into the house after I walked across the barnyard. This is a certified true fact.
Used to be a gang sign — sneakers hanging over telephone or electrical wires were to designate gang turf.
I'll admit to being a former shoe thrower. After getting a new pair of sneakers, it was a common ritual in my neighborhood to tie the shoelaces of your old pair together and throw them up on the telephone wires. What else are you going to do with your old pair of sneakers?
I used to teach inner-city youths in Washington, D.C., and witnessed older children throwing the shoes of younger children over tree branches and telephone lines, or a gang of children would take a single child's shoes and toss them. This was, as far as I could tell, an exclusively male pastime. The kids did this to be mean and make a difficult time of life even more difficult. One fun part about this type of kid is that if an adult tells them to stop, the adult is "disrespecting" their right to do whatever they want. The other fun part about some of these kids is that they are armed. I am not restricting my criticisms to children in inner-city Washington either.
There is no solid cause-effect going on here. Just your everyday kid hijinks. I suppose you could say it's a way of marking territory. Shoes can be seen hanging all over the beach area here in San Diego, over lampposts, power lines, trees, etc. It's as pointless as jamming gum in water fountains or throwing water balloons at cars. Just one of the things kids do.

So there you have it. It's either a harmless prank, a rite of passage, or a sign of the end of civilization. You figure it out.

— Cecil Adams

יש כאן מישהו שלוקח יזמה על נעליים תלויות על חבל בארץ הקודש?

על כפתורים וסיפורי ילדים

ayalaraz — Sun, 29 Apr 2012 08:43:39 +0000

רשומה שלי על כפתורים מופיעה בגליון "עיניים" האחרון מס' 141, אייר תשע"ב, מאי 2012, עורך: תמיר ראונר. גליון זה עוסק כולו בכפתורים. הוא מקסים ומאיר עיניים ואת הרשומה שלי איירה בתיה קולטון באיורים ילדותיים שמוסיפים המון קסם לנושא.

זה שאני חולה על כפתורים, אולי כבר הבנתם מרשומות אחדות שהופיעו בבלוג שלי כמו למשל, חנות קטנה ומטריפה וזה שאני אוהבת לכתוב לילדים – אולי לא ידעתם, אז עכשיו- אתם יודעים, אז ברור שהשילוב המנצח שפירושו הוא לכתוב על כפתורים במגזין לילדים, עושה לי חגיגה בנשמה…

והנה הרשומה "כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח" לעיונכם, תהנו.

: כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח (דף ראשון)

: המשך הרשומה על כפתורים

כל כפתור יבוא יומו

ayalaraz — Sun, 29 Apr 2012 08:33:54 +0000

"כל כפתור יבוא יומו" הוא הגירסה החיובית שלי לפתגם "כל כלב- יבוא יומו" שתמיד נשמע רע. הפתגם הזה משמש לי סיבה מוצדקת בשביל לא לזרוק מהבית שום כפתור, משום סוג שהוא. עגולים, מרובעים, סרוגים, ארוגים, צדף, מתכת, גדולים, קטנים, בקיצור הכול. הגודל לא קובע. גם לא הצורה. רק שיהיו חורים שאפשר לחעביר בהם מחט וחוט, ומה לעשות בהם אתם יכולים כבר להשאיר לדמיוני הפרוע. את האסופיים האלה אני שומרת בצנצנות, בקופסאות, בתיקים שסר חינם, ובעוד כמה מקומות שאני כבר בכלל לא זוכרת .

מכל הכפתורים שבעולם אני הכי אוהבת כפתורים ישנים, לא ממש עתיקים, מהסוג שנקרא 'וינטאג'. כפתורי וינטאג' אפשר עדיין להשיג בכמה חנויות קטנות בתל-אביב שפעם קראו להן 'גלנטריה'. בחנויות אלה שהזמן שעבר כמו הקפיא אותן לנצח, אפשר למצוא עדיין קופסאות קרטון מרובעות ומצהיבות שבתוכן נשמרים כפתורים משנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. בשנים הרחוקות ההן, כמעט כל עקרת בית ידעה לתפור והייתה נוהגת לתת את הטאץ' האחרון לבגד שתפרה באמצעות הכפתורים.

בניגוד לכפתורים עתיקים שמחירם בשמיים ואי אפשר להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, את כפתורי הוינטאג' ניתן לרכוש במחירים ממש מצחיקים בחנויות קטנות שזוכרות ימים יפים יותר, או בשווקי-פשפשים למיניהם. לפעמים, עם קצת מזל, אפשר לגלות ארסנל שלם של כפתורי וינטאג' מדהימים בשיטוט מקרי בשוק הפשפשים של יפו.

למה כפתורים? כי ההיסטוריה של הכפתורים מקבילה להיסטוריה של התרבות האנושית. כן. ממש כך. הכפתורים הראשונים שאנחנו מכירים נמצאו בתקופת הברונזה והם מתוארכים בסביבות 3000 שנה לפני הספירה, הם לא שימשו אז לרכיסת בגדים אלא לקישוט. הכפתורים הראשונים היו עשויים מעצם, קרן, עץ, מתכת, או צדף.

: כפתורים עתיקים מאנגליה (1760) ויקיפדיה

: כפתורי מתכת ספרדים מהמאה ה- 17 (ויקיפדיה)

היוונים והרומאים השתמשו בהם בעיקר לקישוט אם כי היו להם גם כפתורים מלופפים בחוטים טקסטיליים שניתן להשתמש בהם לרכיסה. אבל באותה תקופה לא סמכו על כפתורים שיחזיקו את הבגד והעדיפו להדק אותו בסיכות. מאוחר יותר, עם המצאה הגזרה, הבגדים נעשו יותר צמודים לגוף ואז גם נעשה שימוש בכפתורים טקסטיליים שמנעו דקירת סיכות בעת לבישת הבגד.

במאה ה- 12 גילו נושאי הצלב את כפתורי הרכיסה במסעותיהם בטורקיה ובמונגוליה והביאו אותם כששבו לאירופה. אבל אלה עדיין לא היו הכפתורים המודרנים שאותם אנו מכירים. האחרונים הומצאו בגרמניה רק במאה ה- 13 כאשר נמצאה הדרך לחורר את הכפתור. מתקופה זו ואילך הכפתורים הפכו אופנתיים מאוד ונתפרו על הבגדים בעיקר לקישוט. הקישוט החדש כלל כמות נדיבה של כפתורים על הבגד והפך לסימן סטטוס מקובל עד כדי כך שהצליח להרגיז את הכנסייה הנוצרית שהוקיעה אותם כ'המצאת השטן'.

שגעון הכפתורים נמשך בצרפת עד פרוץ המהפכה הצרפתית והמלך לואי ה- 14, שההיסטוריה זוכרת אותו כאחד מגדולי ה'דנדים' שנולדו אי פעם, השתמש ביותר מ- 5 מיליון כפתורים על בגדיו השונים בתקופת שלטונו.

ואם גם אתם שואלים למה משמשים הכפתורים הלא שימושיים האלה שנתפרים עד היום על חפתי שרוולי המקטורן, אז הנה לכם התשובה: פרידריך הגדול מלך פרוסיה, הוא שציווה לתפור כפתורים על חפתי השרוולים של עוזריו, כדי למנוע מהם לקנח בשרוול את האף.

הכפתורים המשיכו לשמש סמלי סטטוס עד המאה ה- 17 והגיעו לשיא ב'מלחמת הכפתורים'. למלחמה זו גרמו החייטים הצרפתים שהמציאו אז את הכפתורים החדשים שהיו עשויים מטקסטיל ונראו ככדורים קטנים עשויים מחוטים. יצרני הכפתורים המסורתיים שרווחיהם ירדו, פנו לממשלה בתביעה לסייע להם במאבק נגד החייטים וכתוצאה מכך נחקק חוק ממשלתי שהטיל קנס על כל מי שהשתמש בכפתורי טקסטיל. אבל יצרני הכפתורים עדיין לא היו מרוצים ותבעו לערוך חיפושים בבתים ובארונות ולהעמיד למשפט כל מי שיימצאו אצלו כפתורי טקסטיל וגם להשליכו לכלא.

במאה ה- 19 החלו לייצר כפתורים באופן מתועש. כפתורי טקסטיל, עצם, קרמיקה ומתכת נמכרו במחירים גבוהים ולכן היו האנשים מסירים אותם מעל גבי הבגדים הישנים ושומרים לשימוש חוזר. במחצית השנייה של המאה ה- 19 הומצאו כפתורי הפנינה שהפכו למבוקשים מאוד.

כפתורי הצלולויד (החומר שקדם לפלסטיק) הראשונים ייוצרו באירופה בסוף המאה ה- 19. לפני מלחמת העולם הראשונה ייוצרו רוב הכפתורים באירופה ואילו לאחר המלחמה הפכה ארה"ב למרכז ייצור עולמי לכפתורים. לולאות הכפתורים הראשונות היו לא יותר מחריץ בבגד שדרכו ניתן היה להעביר את הכפתור, מאוחר יותר התחילו לרקום מסביב לחריץ עד שנוצרה הלולאה המוכרת לנו.

עם המצאת הפלסטיק, בסוף שנות ה- 30 של המאה שעברה, התחילו לייצר כפתורי פלסטיק בכל מיני צורות וצבעים והם נמכרו בחנויות גלנטריה במחירים זולים עד בינוניים. מעניין לציין כי מקומם החשוב של הכפתורים באופנה נשמר עד היום, למרות המצאות טכנולוגיות כמו סרטי 'וולקרו', רוכסנים ולחצניות, מסוגים שונים שפותחו במטרה לשמש להם תחליף.

: תכשיט שעיצבתי עם כפתורי וינטאג'

כפתורי וינטאג' מסוג פאזמנטרי משולבים בתכשיט שעיצבתי

כפתורים הם פריטי אספנות פופולארים בכל העולם. ב-23 מדינות בארה"ב קיימים אגודות או קלאבים של אספני כפתורים. במוזיאונים לאופנה יש אוספים נדירים של כפתורים וההתייחסות לאיסוף כפתורים היא כמו אל איסוף של כל פריט אמנות אחר.

ולסיום, אם גם אתם יצרתם תכשיטים שבהם שילבתם כפתורים ואתם רוצים להציג אותם בבלוג שלי- אתם מוזמנים לשלוח אלי תמונות לכתובת הפייסבוק שלי ותודה מראש.

http://www.facebook.com/ayalaraz

איך תראה האופנה בישראל ב-2048

ayalaraz — Thu, 26 Apr 2012 16:35:25 +0000

ביום ששי , 27 באפריל , בשעה 20:00, תשודר בערוץ 22 בתכנית "אולפן ששי" כתבה של אילן לוקאץ' על ישראל בשנת 2048. אילן מראיין אותי בכתבה זו על מאפייניה של האופנה בישראל בעוד שלושים שנה מהיום.

אני לא אגלה לכם מה עניתי, כי ספוילר זה לא הקטע שלי, אבל אני בטוחה שתהיו מופתעים מאוד לראות מה אני חושבת על עתיד האופנה בישראל…

המשפחה שלי

ayalaraz — Tue, 24 Apr 2012 13:20:25 +0000

רשומה שכתבתי כאן לפני שנתיים, לזכרו של אחי עודד חן ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים.

המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר יסודי, אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול.

שיר הרעות – מילים: חיים גורי, לחן: סאשה ארגוב