כשהגיעו אלינו אורחים מחו"ל , הם לא הבינו על מה אני מתלוננת. הוא מקסים. הם אמרו. נעים כזה  וחם. את פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך. הם גם אמרו שהם מוכנים להתחלף אתי מתי שרק ארצה. טוב, לא צריך להגזים, אמרתי. אם תחליטי שכן- אין שום בעיה, רק תני צלצול ונחליף,  הם אמרו.

גשם בגינה האחורית. חורף 2012

חורפים חלפו ושנים עברו עד חורף 2011-12. זה חורף אמיתי, אמרתי לעצמי בנובמבר.  בדיוק כמו שאני זוכרת מהילדות. קר. גשום. אפור ורטוב. לבשתי מעיל צמר וצעיף קשמיר והיה לי ממש נעים לשחק אותה אירופה, עם האור הצפוני המסונן והקור היבש שחודר לעצמות.

שלוליות בשרון. חורף 2012

עציצים בגשם. חורף 2012

אחרי חודשיים של  שיניים נוקשות מקור וידיים ופנים יבשות מרוחות הצפון,  אחרי שהסוודרים המעקצצים מוירג'ין-וול והאפודות המלטפות מאנגורה מצאו את דרכם בזה אחר זה, ממעמקי הארון הנידח אל כיסוי גופי הרועד,  אחרי שעשיתי סיבוב על כל המעילים והצעיפים (כולל אלה שכבר מזמן התכוונתי למסור), אחרי שנמאס לי להספיג שלוליות מים מאדני החלונות, אחרי שמיציתי את כל מתכוני המרקים הנפלאים בבישול איטי, שמבעבעים ברחישה וממלאים את הבית בריחות של תשוקה בלתי נשלטת לקערת מרק מהבילה עם פרוסת לחם טרי וחם… רציתי שייגמר כבר. די. שייפסק הגשם. שייעלמו הרוח והקור. שתחזור השפיות החמימה לשגרת חיי.

גשם בגינה האחורית. מבט מחלון מרושת. חורף 2012

אבל הגשם הוסיף לרדת והקור המשיך לצבוט. ולרחש טיפות הגשם על החלון-  ירד לי פתאום האסימון.  כל הגשם הזה וכל החורפיות הזאת- רק בגללי. אני התלוננתי. אני קיטרתי. את מה שבקשתי -קבלתי. החורף של ילדותי חזר  אל חיי.

עכשיו קר לי. רטוב לי. ונמאס לי. די. עצרו. אני רוצה לרדת.  אני לא באמת התכוונתי. בסך הכל  קיטרתי קצת. לא צריך לקחת אותי בכזאת רצינות. אז מה אם אמרתי שהוא התייבש. אז אמרתי. שיין. ועכשיו כל מה שאני רוצה זה שתחזירו לי את החורף ההוא. חורף משעמם. חורף שבו כמעט כל הימים דומים. עשרים מעלות צלזיוס בצל. שמים כחולים. עננים בגובה רב ובינוני. פה ושם גשמים, אבל לא יותר מדי. בלי סערות גדולות. בלי קור צפוני מקפיא ובלי אור חיוור מסונן. רק שמש חמימה מלטפת, ועלים על העצים כל השנה. סוף סוף הבנתי כמה הוא מקסים.  זהו החורף הכי נפלא בעולם. החורף שלנו. חורף ישראלי.

]]> http://ayalaraz.com/2012/02/17/%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%92%d7%9c%d7%9c%d7%99/feed/ 7 ayalaraz rain6 rain5 rain7 rain3 rain1 http://ayalaraz.com/2012/02/09/%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%95%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%aa/ http://ayalaraz.com/2012/02/09/%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%95%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%aa/#comments Thu, 09 Feb 2012 13:38:18 +0000 ayalaraz http://ayalaraz.com/?p=4786 ]]> מאז שהתחלתי לצלם, מתברר לי יותר ויותר שאני מעדיפה לצלם דווקא מזוויות לא שגרתיות, מבלי לבדוק עד הסוף מה קלטה עדשת המצלמה שלי. התמונות הלא שלמות, ההשתקפויות המקריות, מפתיעות כמעט תמיד.  אני לא מעונינת להתחרות בצלמים מקצועיים שמקליקים עשרות צילומים של אותו אוביקט, שיודעים לכוון את האור לרמה האופטימלית ויוצרים בצילומים שלהם חדות שאי אפשר בכלל להתווכח על איכותה.

מוזיאון העיצוב חולון1

מוזיאון העיצוב חולון2

מוזיאון העיצוב חולון3

אני מקליקה בדרך כלל אחד על אחד, או מקסימום שניים על אחד ומשאירה ליד המקרה להחליט מה יצא לי. ואני דווקא אוהבת את חוסר השלמות, את האור הלא מדוייק, את הזווית שמפספסת חלק מהאובייקט ואת ההפתעות שבסוף, שאותן אני מגלה אחרי כמה שעות, כשאני מתבוננת בצילומים שצילמתי על צג המחשב בבית.

חלון ראווה 1

חלון ראווה2

חלון ראווה 3

חלון ראווה 4

אינטואיציה? תת-הכרה? מעמקי הנפש? לא משנה איך שתקראו לזה- זה מה שאני רוצה. וזה מה שאני עושה. כלומר, מקליקה בלי חשבון.

פרט מתוך עבודת טקסטיל בתערוכת סיום 2011 בשנקר

מבט לתוך כלי קרמיקה בתערוכה בפריסקופ

כמה שנים עוברות ואת קולטת שאין לך כבר ילדים בבי"ס יסודי. אין למי לקנות ספרי- לימוד ולהכין תלבושת אחידה.

עוד כמה שנים עוברות ואת מגלה שאין לך כבר ילדים בחטיבת  הביניים. אין מי שיזכיר לך מתי מתחילה חופשת הפסח ומתי מסתיים החופש הגדול.

ויום אחד  את מוזמנת למסיבת סיום התיכון. ברמקולים את שומעת את השירים המרגשים האלה שמחזירים אותך לארץ ישראל של פעם, והילד הקטן שלך, זה שרק אתמול נולד, עולה לבמה עם חולצה לבנה, לוחץ למחנכת את היד ומקבל תעודת בגרות.

אני כאמא

את לא רוצה לחשוב מה יהיה הלאה. אבל זה מגיע . את מלווה את הילד שלך לבקו"ם. את לא מצליחה להירדם בלילות. את אף פעם לא ניחשת כמה ארוכים יכולים הימים להיות. יותר. הרבה יותר.

את מוזמנת לטקס סיום הטירונות. הילד שלך צועד על מגרש המסדרים. את מתחילה להבין שהוא כבר לא ילד. משקפי השמש הכהים שלך מצליחים בקושי להסתיר את העיניים האדומות מבכי, כשהגאווה והדאגה מתערבלות בבטן לבליל של תחושות שנתקעות לך בגרון.

כשאת מוזמנת לטקס סיום קורס קצינים והכובעים מונפים באוויר , את מצליחה סוף סוף להפנים את העובדה שהגבר הזה שעומד עכשיו מולך- הוא התינוק שלך מפעם.

עוברות שנים ובין העצים חופה נמתחת. הילדה שלך מתחתנת. את נרגשת. מבולבלת. מרגישה כל כך מוזר. רק אתמול החופה שלך נמתחה בין העצים. כמה שנים עברו? מה? באמת? לא להאמין. את, שהיית רק אתמול כלה, עכשיו בתפקיד אם הכלה.

אני כסבתא

איך אפשר לסכם תקופה שנמתחת  ביו שתי חופות? באיזו יחידת זמן אפשר למדוד רגעים. שעות. ימים. לילות. חודשים. שנים. שנמשכו כל כך הרבה וחלפו כל כך מהר. כמה צחוקים. דמעות. כעסים. מחמאות. תקוות. החלטות. ויתורים. התעקשויות. חיבוקים. נשיקות. תסכולים. אכזבות. הישגים. אהבה. כמה אהבה. כמה…

ופתאום את סבתא. את אוחזת את היד הקטנטנה של נכדך בידך ומתחילה מהתחלה.

]]> http://ayalaraz.com/2012/02/06/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c/feed/ 6 ayalaraz ayala mother ayala grany2 http://ayalaraz.com/2012/02/02/%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%99%d7%98%d7%a9-%d7%95%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/ http://ayalaraz.com/2012/02/02/%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%99%d7%98%d7%a9-%d7%95%d7%a2%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d/#comments Thu, 02 Feb 2012 17:45:49 +0000 ayalaraz http://ayalaraz.com/?p=4734 ]]> בשבת האחרונה של ינואר 2012, יצאנו לסיבוב גלריות לצורך מילוי מצברים. קודם הדרמנו לגלריה 'חנקין' בחולון וראינו את תערוכת האוריגמי המוארת (תרתי משמע) 'יוצא לאור' של  אילן גריבי, משם  הצפנו ל'פריסקופ' וראינו את תערוכת הקרמיקה המעניינת 'כלי על במה' שאצרה עירית אבא, ואז גילינו שנשאר לנו זמן לעוד תערוכה נוספת.

מכל ההצעות ב'עכבר העיר', משכה את תשומת לבנו במיוחד התערוכה "uberkitsch" בבית בנימיני- המרכז לקרמיקה עכשווית. עד כה לא בקרתי בבית בנימיני, ועם נושא הקיטש אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה לאורך זמן. אז כוונו את הנווטן (המילה החדשה של האקדמיה לג'י.פי.אס) והגענו ליעד.

כרזת התערוכה Uberkitsch

השלט להנצחת יהודית ויששכר בנימיני

הפתעה ראשונה, המיקום. בית בנימיני נמצא ממש בכניסה לקריית המלאכה, ברח' העמל 17. זהו בנין ישן ששופץ והותאם לצרכי המקום.  הבנין כולל כמה פונקציות מרכזיות:

• בית ספר לאמנות הקרמיקה: סדנאות לפיסול, עיצוב וקדרות למבוגרים, בני נוער וילדים
• תערוכות: בשני חללים – בהם מוצגות תערוכות מתחלפות, מתקיימים גם שיחות גלריה וגם סיורים מודרכים.
• ספריה וחדר- עיון
• גג פתוח לאירועים רבי משתתפים.

בית בנימיני, מגשים את צוואתם ומורשתם התרבותית של יהודית ויששכר בנימיני, יוצרים ומורים לקרמיקה, אשר הורישו בצוואתם קרן נאמנות להקמת  מרכז לקרמיקה עכשווית יחיד מסוגו. מטרת המרכז היא  לקדם את תחומי האמנות והעיצוב הקרמי, לפתח את תחום הקרמיקה בישראל, ולקדם קשרים עם הקהילה המקצועית בארץ ובחו"ל. מרסל קליין היא נאמנה מטעם הקרן והיא קבלה את פנינו והוסיפה הסברים.

בית בנימיני מקיים באופן שוטף: סדנאות לקרמיקה, אירוח אמנים מחו"ל, פעילות ייעודית לאוכלוסיה עם צרכים מיוחדים ומעניק מלגת 'סטודיו ראשון' לאמנים צעירים בתחום הקרמיקה.

ערכנו סיור מודרך בבית, סיירנו בתערוכה המעניינת Uberkitsch ועלינו על הגג, משם אפשר לצפות על הגגות הסמוכים ועל בתי המלאכה המפוזרים בשטח. האיזור משנה לאט את פניו וגלריות שעברו לשם לאחרונה כמו גלריה רוזנפלד, גלריה עינגע ובית בנימיני, קובעים בשטח מציאות חדשה.

מבט מהגג של בית בנימיני לכוון דרום

מראה מהגג לצד מערב

התערוכה Uberkitsch, שאצר רועי מעין, כוללת יצירות קיטש מגוונות, שחלקן הגדול משתמש בסגנון הקיטש רק כמסווה להעלאת יצירות אישיות, פוליטיות, או מחאתיות.

בין המציגים ראינו כמה אמנים ישראלים, שכל אחד מהם השתמש בנושא התערוכה באופן שונה וייחודי.

אמנון עמוס/ עשה לי נסיכה

אנה כרמי/סוכה מיניאטורית (מבט מבפנים)

שאול ארזי/ גלעד חופשי

גיא ג'אנה אסתי/ ללא כותרת

מאוסף ראובן נרדי, מעצב: חוזה פוצ'ה

התערוכה מעוררת מחשבות על קיטש בהיבטיו השונים ועל המורשת התרבותית שהנחילו יהודית ויששכר בנימיני, המציבה במרכז היצירה את האדם. בית בנימיני אמור לעודד לחשיבה יצירתית וביקורתית, המייחסת חשיבות רבה לפרטים  ולגשר בין היצירה לבין החיים.

העבודה שאהבתי במיוחד

אז בסיור הגלריות הבא שלכם, כוונו את הנווטן לרח' העמל 17 בתל-אביב ובואו לבקר בבית בנימיני. אני ממליצה!

צילומים: אילה רז (למעט כרזת התערוכה)

לפעמים אני נתקלת בתמונה שמספרת לי סיפור. הסיפור לא תמיד שלם. לפעמים יש לו התחלה ואמצע אבל אין לו סוף. לפעמים יש לו סוף אבל אין לו התחלה או אמצע. אני יכולה להשלים את החלקים החסרים בעזרת שפת הבגדים. זאת שפה שעוזרת לי להבין את פרטי הפרטים של הדמות: מצב כלכלי, מצב חברתי, אפילו מצב אישי. זה שבגדים יכולים לספר על תקופה – כולם מסכימים, אבל שבגדים יכולים לספר על מצב אישי? הרוב מפקפקים. אני טוענת שכן. ואם תסכימו – אני מוכנה להדגים.

הנה למשל, הדמות בתמונה שלפנינו. היא נולדה ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה, בבריטניה או באחת ממושבותיה מעבר לים. נניח שקוראים לה וירג’יניה. היא בת 30, עדיין רווקה ובמושגי התקופה היא כבר בתולה זקנה. היא גרה עם הוריה העשירים. הם הציגו אותה כבר לפני כמה וכמה מחזרים מרקע חברתי מתאים, אבל עד עכשיו היא דחתה את כולם. התמונה צולמה בין השנים 1910-1914, קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. זוהי תקופה שבה האופנה עברה שינוי משמעותי: המחוך הקשיח שיצר את צללית שעון החול, ששלט עד אז, פינה את מקומו למחוך ארוך יותר ורך בהרבה, וקו המותניים החל לנוע כלפי מעלה.

המחוך החדש משנת 1914- פחות נוקשה מהמחוך הקודם

את הצללית החדשה הציג לראשונה בפריז, פול פוארה, האופנאי הנחשב ביותר של התקופה. צללית זו אומצה בעיקר על ידי הנשים המתקדמות, שהעזו להופיע בציבור עם בגדים רכים, שאפשרו לנחש פחות או יותר איך נראה הגוף הנשי שמתחת לבגדים, מה שנחשב במושגי הצניעות של התקופה העזה חסרת תקדים.

דגם של פול פוארה משנת 1914

וירג’יניה אימצה בשמחה את האופנה החדשה. בתמונה היא לובשת שמלת תחרה רומנטית, עם מחוך ארוך ורך, ועליונית תחרה רפויה. הבגדים שלה משדרים נשיות ורכות יחד עם תעוזה אופנתית שמסייעים לנו להבין את האופי העצמאי שלה וגם את המלנכוליה הטבועה באישיותה. השיער שלה איננו מסורק בתסרוקת האופנתית של התקופה, אלא יותר קצר מהמקובל ופחות "עשוי", והוא מחזק את המסר שמעבירים הבגדים. התיק שהיא אוחזת על ברכיה, הוא תיק מקורי ובולט, שעוזר לנו לאשש את ההנחה כי וירג’יניה היא אישה עצמאית, מתקדמת בדעותיה, אשר בעת צילום התמונה נמצאת כנראה בשלב חשוב בחייה. אני יכולה להמציא עלילה רומנטית על פי האפיזודה המונצחת בתמונה, כמו למשל, שווירג’יניה קיבלה זה עתה הצעת נישואין והיא נמצאת בהתלבטות קשה עם עצמה לפני שתיתן את תשובתה הסופית. על פי ניתוח הבגדים של וירג’יניה הייתי יכולה דווקא לנחש מה היא תחליט. אבל אני מעדיפה שלא… ולא, אין על מה לדבר. כי אני ממש אוהבת הפי-אנד!

איך נראה הרגע שלפני?

בנובלות היסטוריות תמצאו תיאור ארוך  ומפורט של הרגע שלפני. החיים חולפים למול העיניים באפיזודה מרגשת עד דמעות. אבל בספרות הרגע שלפני הוא לא באמת בן 60 שניות. הוא פרק זמן קצר אבל בלתי מדיד. ומי שרוצה לתפוס את הרגע שלפני ולשמור אותו לתמיד בזיכרון, יכול לעשות זאת באמצעות מצלמה.

הנה לפניכם הרגע שלפני שנלכד בעדשת המצלמה שלי בדיוק כפי שהוא היה . לפני מה? לפני הגשם.  אולי אפילו לפני המבול. ואולי רק רגע לפני שהמגבים החלו למחוק בסוליות הגומי שלהם את הרגע שלפני…

הרגע המדויק לפני הגשם. שימו לב לצבע השמים ולטיפות המים בקצה הימני העליון של השמשה.

ומה עם הרגע שאחרי? ניסיתם פעם לתפוס את הרגע הזה בזנבו? האמת, את הרגע שאחרי לא כדאי לכם לתפוס. אל תנסו. כי מה שהיה היה. זה לא יחזור. ואם יחזור- כבר לא יהיה אחרי- כמו שהיה לפני.

כל הקלפים נשלפו. כל הטיעונים הועלו. נשפכו דמעות. התחוללה דרמה גדולה. כלום לא עזר. הרגע הזה חלף ללא שוב. רק הצילום משמר את מה שנשאר רגע אחרי שנטרקה הדלת.

כך נראה הרגע אחרי שהדלת נטרקה. מה שהיה לא יהיה עוד.

הלוקיישן: מגרש החניה בארלוזורוב פינת בן-יהודה, בתל-אביב. מקום משעמם ומשמים. השמים כמו שמיכת פלאנל אפורה ועבה. אבל יש קרעים בשמיכה ודרכם חודרת השמש. ומשהו קורה. כמו סינדרלה שהופכת לנסיכה- הופך המגרש העלוב לממלכת קסמים. כמעט שאפשר להיכנס לאחת השלוליות ולהיות עליסה בארץ הפלאות, או לחצות את הקווים ולהיות הארי פוטר…

אני נותנת לצילומים לדבר בעד עצמם.  לי אין שום דבר משמעותי להוסיף, מלבד אולי הציטוט הכל כך אהוב: "הדברים היפים באמת- סמויים מן העין" ( הנסיך הקטן, אנטואן דה- סנט אקזופרי)

בשביל להנות ממרק חם- צריך  גשם על החלון ובטן ריקה.

בשביל להנות מכתיבה- צריך להרגיש מוכנות וכיף.

בשביל להנות מצילום- צריך מצלמה ממושמעת ונוף משמעותי.

הנה התצלומים שהעליתי:

מבט לגינה דרך הזכוכית הרטובה

עוד מבט רטוב

מבט נוסף לגינה בגשם

פינה ממוסגרת בחלון

עד כאן על בית, כתיבה וצילום והנה מגיע המרק:

מתכון למרק בטטות הכי טעים בעולם. הכמויות הן רק המלצה. אני נאמנה לשיטתה של אמא שלי שתמיד הכתיבה לי מתכונים  שבהם הכמויות היו מוגדרות "כמה שלוקח"…

לכסות 4 בטטות צעירות, קלופות וחתוכות, במים, להרתיח ולבשל עד שמתרככות. להוסיף בצל מטוגן זהוב, שקית ערמונים קלופים וקופסה של קרם קוקוס. לרסק בבלנדר ולהוסיף 2 כפות אבקת מרק עוף קנור,  מעט פלפל לבן, מעט מלח והכי חשוב: אגוז מוסקט שמגרדים לבד לתוך המרק.

כלום זמן. מקסימום תענוג.

לקבלת אפקט השף:  לפזר על המרק שבצלחת בצל ירוק קצוץ, גרעיני חמניה קלויים, או שמיר קצוץ. כל אחד לחוד או כולם ביחד. אם  המרק יצא סמיך מדי- להוסיף מים רתוחים "כמה שלוקח"… בתיאבון!

ואל תצפו כאן לתמונות מפתות. זה לא עוד בלוג על אוכל. זה רק מתכון ליודעי ח"ן.

פנינה רוזנבלום אז ועכשיו

קארין דונסקי אז ועכשיו

הזמן הוגן הוא- כי במהלכו מגלה הוא תמיד את האמת (פרנסיס בייקון)

כדי להשיג דברים גדולים אנו זקוקים לשני דברים: תכנית טובה ופחות מדי זמן. (לאונרד ברנשטיין)

זמן הוא מטבע של החיים. זה המטבע היחיד שיש לך ורק אתה יכול להחליט על מה לבזבז אותו. אל תיתן לאחרים לבזבז אותו במקומך. (קרל סאנדברג)

כשאדם יושב מול נערה יפה במשך שעה, זה נדמה לו כמו כמו דקה, אבל אם הוא יושב על תנור במשך דקה, זה נראה לו כמו שעה. זוהי תורת היחסות. (אלברט איינשטיין)

איננו מרגישים בזמן, אלא כשהוא חולף (יונג)

הייתי בלוח-שנה, אבל מעולם לא הייתי בזמן (מרילין מונרו)

כל מה שלא עשית בגלל שלא היה לך זמן- לא תעשה גם כשיהיה לך זמן (אני. מניסיון אישי)

ותודה ענקית למולה על הצילומים מהתערוכה "ללא פוטושופ"

קארין דונסקי (מימין) וחלי גולדנברג (באמצע)

הטלוויזיה דפקה נוכחות מרשימה עם מצלמות ענק, ואני עם מצלמת המיני שלי נראינו קצת אאוטסיידרים. אבל בכל זאת הצלחתי לצלם כמה תמונות למזכרת. הנה הן לפניכן.

אני מברכת (וגם מוכרחה טיפול בפוטושופ)

על הקיר צילומים של מולה בשחור-לבן

אנשים בתערוכה

מצלמות הטלוויזיה ודוגמנית מאחור

פנינה רוזנבלום

הצילומים של מולה בעיתונות

שלווה בן-גל ודוגמנית לא מזוהה

מולה בשיחה עם האורחים

מולה נושא דברים

ולכל מי שמתגעגע לטעם של פעם, הנה סרטון קצר על מולה כשהיה עדיין צלם שהעז לצעוק על דוגמניות,  כשדיזנגוף סנטר היה לוקיישן סופר יוקרתי  ואני הייתי בת עשרים ומשהו…