You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
ערב יום השואה תשע"ב, והאובך שבאוויר מתמזג עם האובך שבנשמה. מקריות המעצימה את התחושות של יום זה. גם השנה כמו בכל שנה, אנחנו עוצרים את המירוץ המטורף של החיים שלנו, ליום אחד, ומתמקדים בחיים של אחרים. האחרים שלא זכו לחיים משלהם.
אני רוצה להציג כאן את מה שכתבתי בבלוג שלי בדיוק לפני שנתיים.
שם הרשומה נעלי אופנה כאנדרטה לשואה.
הנעליים המיותמות על גדת הדנובה
אני מתייחסת בה לאנדרטה שהוקמה לזכר קרבנות השואה בבודפסט שבהונגריה. זאת אנדרטה שונה. אחרת. היא מציגה שורות של נעליים עשויות ברונזה, הניצבות בשקט על שפת הדנובה. הנעליים נראות אנושיות כל כך, הן כאילו מכילות עדיין את זכר האנשים שנעלו אותן. הנעליים האלה מחכות כבר שנים, ויחכו לתמיד, לאלה שכבר לא ינעלו אותן אף פעם…
אני לא מתביישת להגיד שאני שונאת טיסות. 'שונאת' זה בעצם ביטוי מכובס ל'מפחדת פחד מוות'. אבל כשאני שוקלת את האופציה של לא לטוס בכלל, מול האופציה של לוותר על כל הנופים עוצרי הנשימה שבעולם, על העדכון התרבותי מחויב המציאות, או על שינוי האווירה הלחוצה שבה אנחנו שרויים ביומיום – אני מחליטה לשים את נפשי בכפי ולעלות שוב על מטוס.
מיותר להוסיף שכל טיסה מלווה אצלי בתחושה בסיסית שזוהי הטיסה האחרונה. בימים שלפני הטיסה אני משתדלת להשלים את כל המשימות שהתחלתי, לשלם את כל החובות, לרוקן את המקרר ואף פעם לא מצליחה להימנע מספירת שורה ארוכה של כבשים בלילה שלפני.
כשאני כבר במטוס, חוגרת את חגורת המושב, מתחיל השד הקטן שבי בסדרת ייסורי החרטה: "למה היית צריכה בכלל לעלות על מטוס? מה כל כך רע לך בבית? מה כל כך דחוף לך לראות בפריס את התערוכה של לואי ויטון כשאת יכולה לראות אותה ב'יוטיוב' מבלי לזוז מהכסא?"
כיסי אוויר מקפיצים לי את הדופק ומעלים לי את לחץ הדם. דיילת עם הבעה לא ברורה על פניה- מבשרת אסון מתקרב, וכל צליל חריג ברעש המנועים מסמן את הקץ הצפוי. אבל כשאני מגיעה סוף סוף ליעד בחו"ל וגלגלי המטוס נושקים לאדמה- אני נעשית מיד גיבורת-על ושולפת את תכנית המשימות שהכנתי, מוכנה להתחיל מיד במסע המופלא.
כל זה נכון לסתם טיסה. אבל מה קורה כאשר סתם טיסה הופכת לטיסת אימה ואני נאלצת להשתתף בה בעל כרחי במשך שלוש שעות תמימות?
הנה הסיפור לפניכם. זה לא קרה בסרט. זה קרה בטיסת ארקיע IZ2743 לפריס ב-2 באפריל, 2012 ואני הייתי על הטיסה הזאת.
שוטרים צרפתים עוצרים את המתפרע בנמל תעופה שארל דה-גול
לפני שנה, בזמן הזה כתבתי בבלוג שלי פוסט שהטריגר לכתיבתו היה ריח פרחי התפוז באוויר. לפוסט קראו "פרחי תפוז ואהבת נצח". השנה, ריח פרחי התפוז הזכיר לי את הפוסט ההוא.
אחרי החורף הארוך וימי הקור החריגים- עצי ההדר שלנו מגיבים בפריחה שאינה זכורה לי מאז שאנחנו גרים כאן, בכפר-סבא, שזה אומר 12 שנה.
הריח משך אותי החוצה, כמובן עם המצלמה. עצי התפוז, הלימון והאשכולית לבשו חג. המוני פרחים בין הענפים. עלים צעירים מלבלבים. פירות שעדיין לא נקטפו, מציצים מבין הענפים. זמזום דבורים עסוקות באוויר ואפילו פרפר אורח צבעוני, שקפץ במפתיע, לביקור מולדת. התמונות כאן לפניכם. את הזמזום והריח תצטרכו לדמיין לבד.
פרפר אורח מצד ימין למעלה. רואים?
כן. אני יודעת שזה בנאלי לכתוב פוסט על אביב.
אז אני לא אכתוב. לא השנה.
אבל…
מה? מה אבל? מה רצית להגיד? שיש השנה אביב משגע? שאין דברים כאלה ?
כן. אני יודעת.
כן. גם אני יודעת שתוך שבועיים לא יישאר זכר לכל היופי הזה. חמסין אחד והכול נעלם.
אז למה לא…כל זמן ש…
או.קיי. שיהיה.
הנה כמה צילומים שצילמתי היום.
האביב חוגג בכל מקום. מתפרץ במקומות הכי לא צפויים.
בבתים הכי מכוערים. בסביבה הכי מוזנחת.
אביב בפחי הזבל.
אביב בין הקירות המתפוררים.
אביב על יד הפילר העקום.
ואביב בנשמה…
Like this:
אם יש מישהו שעדיין זקוק להוכחה כי אופנה היא אמנות לכל דבר – אני ממליצה לו לבקר בתערוכה "קו הגבול" של דניאלו פאלילו, שמוצגת עתה בבית העיר בתל-אביב. קו הגבול של פאלילו עובר בין אופנה לאמנות, בין הומור מקאברי לאפוקליפסה מורבידית, בין כדורגל לגולגולת אנושית ובין עולם מסוכסך לבין המלחמה הבאה.
מדים לקבוצת הכדורגל של בני יהודה בעיצוב דניאלו פאלילו
התערוכה המרשימה המוצגת בחלל הכניסה של בית העיר מורכבת מבגדים ענקיים, שכמעט כולם גזורים בגזרת טי אחידה, והם מוצגים על גבי דחלילים מעץ. לדחלילים יש גולגלות ולגולגלות יש שיער צבוע בתסרוקת נשית. לפעמים יש להם כדורים מעוטרים בכתמי צבע במקום גולגלות וההחלפה בין השניים מרמזת שאין הבדל גדול בין גלגולת אנושית לכדורגל. הבגדים הגדולים הם גרפיים מאוד ויש בהם איזה ניקיון המאפיין עיצוב פיני, שמזכיר במידת מה את בדי הדקורציה של "מרימקו" משנות השבעים של המאה שעברה. לקרוא את ההמשך »
בשבת האחרונה 24 במרץ, התקיים בביתנו אירוע בית היוצר. זו השנה השלישית שאנחנו משתתפים באירוע הנערך מדי שנה בכפר-סבא, כשבועיים לפני חג הפסח. דני מציג ציורים שלו ואני מציגה תכשיטים. יום לפני האירוע דני תלה את הציורים שלו על הקירות ואני הנחתי את התכשיטים שלי על שולחן האוכל. בגלל שמשטח התצוגה היה שולחן האוכל, החלטתי ללכת עם זה עד הסוף והצגתי את התכשיטים שלי בתוך צלחות.
מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרים, וכמו כל תולעת ספרים זללתי מכל הבא ליד. בטבריה של שנות החמישים, הייתה בשכונתנו, קרית-שמואל, ספריית השאלה אחת, קטנה, שהייתה פתוחה רק פעמיים בשבוע: ביום שני וביום חמישי מ- 16:00 ועד 19:00. הספרייה הייתה ממש קרובה לביתנו, אבל בין הבית לבין הספרייה השתרע שדה קוצים גדול, שהיה מסוכן לחצות אותו ברגל, בחורף בגלל הבוץ הטובעני, ובקיץ בגלל הנחשים. לכן, הייתי צריכה ללכת לספרייה בדרך עוקפת שארכה הרבה יותר זמן. לקרוא את ההמשך »
הבלוג שלי שמח לארח בפעם הראשונה בתולדותיו (כאן נכנס קטע הפתיחה לסמפוניה החמישית של בטהובן) את כפיר לב-סיני עם הפוסט המסקרן שלו על פו-אר.
אבל יש שני דברים שאנחנו צריכים לברר כבר מהתחלה:
- מי זה כפיר לב-סיני?
- מה זה פו-אר?
אני נותנת לכפיר להציג את עצמו: אני בן 32 ויש לי 3 ילדים מדהימים (איך לא?). החלטתי לפתוח אתר על אבהות כי הבנתי באמת עד כמה התפקיד הזה הוא המשמעותי ביותר בחיי. עם זאת שמתי לב שרוב האבות שאני מכיר אינם מעורבים בחיי המשפחה שלהם כמוני ולכן, הם, והילדים שלהם והאישה שלהם מפסידים את העיקר בחיים – המשפחה. בנוסף לכך שהחברה רואה באבא משקיען, יצור מופלא ונדיר היא גם משדרת לו שבאמת לא זה היעוד שלו, ולא על פי זה נמדדת ההצלחה שלו בחיים. ובקיצור לאבות יש מצוקות וחוויות שונות משל אמהות ואף אחד לא כותב על כך. אבות הם בעיקר יצורים שנוהגים לא לדבר על כך.
האתר שלי הוא מקום בו מדברים על כך ולכן הוא נקרא "מדברים אבהות".
תוכלו למצוא באתר: שאלות, נסיונות למצוא פתרונות, מחקרים ונושאי חקיקה שונים בתחום, וכמובן, אני מזמין אבות להשתתף ואף לכתוב לאתר. המסר שלי לעולם הוא פשוט: אבות אמיצים לוקחים החלטות אמיצות – היו מעורבים בחיי המשפחה שלכם!
כמו כן אני עוסק בתחום מרתק שנקרא שיווק באינטרנט, כולל קידום אתרים של חברות ועסקים בינוניים עד גדולים.
אז עכשיו שאתם כבר יודעים מיהו כפיר לב- סיני, בואו נקרא מה שיש לו להגיד על פו-אר: לקרוא את ההמשך »
אלינו בוא והתהלך פה/ במקלך ובסלך
גדול השוק אין איש מולך בו/ כולו שלך, כולו שלך (שיר השוק/ נעמי שמר)
נתחיל בזה שאני אוהבת שווקי אוכל. לא כל כך בשביל לקנות , כמו בשביל להביט מסביב ולקלוט את הצבעים, הצורות ובמיוחד את האופי של האנשים . אחד השווקים שאני אוהבת במיוחד הוא Marché du Pont de l'Alma ברובע ה-16 בפריס (avenue du Président Wilson) ממש מול המוזיאון לאמנות מודרנית Palais de Tokio ומרחק דקה הליכה ממוזיאון האופנה Palais Galliera. להסתובב בשוק הזה – זה קודם כל תענוג לעיניים. כל מיני ירקות מיוחדים שלא יצא לי לפגוש מעולם, 20 סוגים לפחות של תפוחי אדמה בצורות ובצבעים מפתיעים, כרוב שנראה כאילו יצא מציור פלמי מהמאה ה-17, חמוציות- דובדבנים- אוכמניות- ומיני גרגרי יער בטעם שגורם לבלוטות הרוק לעבוד שעות נוספות, תבלינים נדירים שבשביל קמצוץ מהם צריך לשבור תכנית חיסכון, וגם תבשילים מוכנים לאכילה שהיו מנצחים בכל תחרות שפים.
אדום וחריף בשוק מחנהיודה
" אין טיולים מאורגנים אל האושר"- אמר ולדימיר נבוקוב, הסופר שידע כמה דברים על לוליטות שאני ואתם אולי לא יודעים. רק מה? לא בטוח שהוא צדק. הנה, דווקא השנה בפורים, החלטנו לצאת לטיול מאורגן לירושלים, במסגרת משפחתית. כולה, התכוונו להביט בבתים המיוחדים בנחלאות ובהמשך לטעום כמה ביסים במסעדות ובדוכנים של שוק מחנה יהודה, אבל בדרך לשם, כך פתאום, בכלל מבלי להתכוון, פגשנו את האושר.
תגובות אחרונות