You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
מודה. אני אשמה. זה קרה רק בגלל שלא הפסקתי להתלונן. אמרתי שהוא התייבש, אמרתי שכבר כמה שנים הוא חוזר על עצמו ואמרתי גם שזה בכלל לא דומה למה שהיה פעם. זכרתי שפעם הוא היה הרבה יותר רוחני, סוער, ובלתי צפוי. ברקים ורעמים היו חלק מכל פגישה מקרית. והיה נעים לי להשקיע בבגדים, להתאים בין הצעיף למעיל הצמר, ובין הכפפות לאפודה. אבל, מאז שהוא השתנה – אני אפילו לא טורחת ללבוש מעיל. ג'ינס ופוטר מספיקים בהחלט. הוא לא דורש יותר.
כשהגיעו אלינו אורחים מחו"ל , הם לא הבינו על מה אני מתלוננת. הוא מקסים. הם אמרו. נעים כזה וחם. את פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך. הם גם אמרו שהם מוכנים להתחלף אתי מתי שרק ארצה. טוב, לא צריך להגזים, אמרתי. אם תחליטי שכן- אין שום בעיה, רק תני צלצול ונחליף, הם אמרו.
מאז שהתחלתי לצלם, מתברר לי יותר ויותר שאני מעדיפה לצלם דווקא מזוויות לא שגרתיות, מבלי לבדוק עד הסוף מה קלטה עדשת המצלמה שלי. התמונות הלא שלמות, ההשתקפויות המקריות, מפתיעות כמעט תמיד. אני לא מעונינת להתחרות בצלמים מקצועיים שמקליקים עשרות צילומים של אותו אוביקט, שיודעים לכוון את האור לרמה האופטימלית ויוצרים בצילומים שלהם חדות שאי אפשר בכלל להתווכח על איכותה.
מוזיאון העיצוב חולון1
יום אחד את מבינה שאין לך יותר ילדים בגן הילדים. אין כבר מי שישיר לך ביום האם "אמא יקרה לי" כשגרונך נחנק מדמעות ועינייך צוחקות מאושר.
כמה שנים עוברות ואת קולטת שאין לך כבר ילדים בבי"ס יסודי. אין למי לקנות ספרי- לימוד ולהכין תלבושת אחידה.
עוד כמה שנים עוברות ואת מגלה שאין לך כבר ילדים בחטיבת הביניים. אין מי שיזכיר לך מתי מתחילה חופשת הפסח ומתי מסתיים החופש הגדול.
ויום אחד את מוזמנת למסיבת סיום התיכון. ברמקולים את שומעת את השירים המרגשים האלה שמחזירים אותך לארץ ישראל של פעם, והילד הקטן שלך, זה שרק אתמול נולד, עולה לבמה עם חולצה לבנה, לוחץ למחנכת את היד ומקבל תעודת בגרות.
אני כאמא
בשבת האחרונה של ינואר 2012, יצאנו לסיבוב גלריות לצורך מילוי מצברים. קודם הדרמנו לגלריה 'חנקין' בחולון וראינו את תערוכת האוריגמי המוארת (תרתי משמע) 'יוצא לאור' של אילן גריבי, משם הצפנו ל'פריסקופ' וראינו את תערוכת הקרמיקה המעניינת 'כלי על במה' שאצרה עירית אבא, ואז גילינו שנשאר לנו זמן לעוד תערוכה נוספת.
מכל ההצעות ב'עכבר העיר', משכה את תשומת לבנו במיוחד התערוכה "uberkitsch" בבית בנימיני- המרכז לקרמיקה עכשווית. עד כה לא בקרתי בבית בנימיני, ועם נושא הקיטש אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה לאורך זמן. אז כוונו את הנווטן (המילה החדשה של האקדמיה לג'י.פי.אס) והגענו ליעד.
כרזת התערוכה Uberkitsch
לפעמים אני נתקלת בתמונה שמספרת לי סיפור. הסיפור לא תמיד שלם. לפעמים יש לו התחלה ואמצע אבל אין לו סוף. לפעמים יש לו סוף אבל אין לו התחלה או אמצע. אני יכולה להשלים את החלקים החסרים בעזרת שפת הבגדים. זאת שפה שעוזרת לי להבין את פרטי הפרטים של הדמות: מצב כלכלי, מצב חברתי, אפילו מצב אישי. זה שבגדים יכולים לספר על תקופה – כולם מסכימים, אבל שבגדים יכולים לספר על מצב אישי? הרוב מפקפקים. אני טוענת שכן. ואם תסכימו – אני מוכנה להדגים.
ניסיתם פעם לתפוס רגע בקרניו? אל תנסו. זה בלתי אפשרי. עוד בטרם סיימתם להגיד 'רגע', וכבר הפך הרגע – לרגע שעבר. ומה בענין הרגע שלפני? הוא יכול להיות סתם עוד רגע. או רגע גורלי. שמציל חיים. או שמביא את הקץ.
איך נראה הרגע שלפני?
בנובלות היסטוריות תמצאו תיאור ארוך ומפורט של הרגע שלפני. החיים חולפים למול העיניים באפיזודה מרגשת עד דמעות. אבל בספרות הרגע שלפני הוא לא באמת בן 60 שניות. הוא פרק זמן קצר אבל בלתי מדיד. ומי שרוצה לתפוס את הרגע שלפני ולשמור אותו לתמיד בזיכרון, יכול לעשות זאת באמצעות מצלמה.
הנה לפניכם הרגע שלפני שנלכד בעדשת המצלמה שלי בדיוק כפי שהוא היה . לפני מה? לפני הגשם. אולי אפילו לפני המבול. ואולי רק רגע לפני שהמגבים החלו למחוק בסוליות הגומי שלהם את הרגע שלפני…
הרגע המדויק לפני הגשם. שימו לב לצבע השמים ולטיפות המים בקצה הימני העליון של השמשה.
השתקפויות. מילה כל כך משומשת. נדושה לעייפה. מה כבר לא העמיסו על גבה? פסיכולוגיה ופילוסופיה, אמנות וספרות, טבע וגם מטפורות מכל הסוגים והמינים. אבל יש בעולמנו גם השתקפויות אחרות. השתקפויות ללא משמעות. ללא מילים גבוהות וללא תיאוריות ניו-אייג'יות. כולה, אני והמצלמה שלי הולכים ביום גשם בין השלוליות. 'להוציא או לא להוציא את המצלמה?' אני מהססת. בסוף הוצאתי. הקלקתי. באתי הביתה והופתעתי ממה שיצא.
בשביל להנות מבית חם- צריך להגיע מבחוץ רטובים ורועדים.
בשביל להנות ממרק חם- צריך גשם על החלון ובטן ריקה.
בשביל להנות מכתיבה- צריך להרגיש מוכנות וכיף.
בשביל להנות מצילום- צריך מצלמה ממושמעת ונוף משמעותי.
הנה התצלומים שהעליתי:
מבט לגינה דרך הזכוכית הרטובה
בפוסט הקודם הצגתי את הצילומים שצילמתי במצלמת המיני שלי בפתיחת התערוכה "ללא פוטושופ" והיום קבלתי ממולה את הצילומים שצילמו הצלמים המקצועיים עם המצלמות הענקיות שלהם. מתוך עשרות הצילומים, בחרתי להביא לכם שני צילומים . של דוגמניות העבר אז ועכשיו. האפיזודה הרגעית הזאת עוררה בי מחשבות על הזמן שחולף. אז הוספתי בסוף עוד כמה ציטוטים על משמעות הזמן .
פנינה רוזנבלום אז ועכשיו
ביום שבת, 21 בינואר , 2012, בשעה 11:00 נפתחה התערוכה הרטרוספקטיבית "ללא פוטושופ" של מולה עשת ב"גלריה מאירוב" בחולון. הגלריה הלא גדולה הייתה מלאה עד אפס מקום באושיות אופנה של פעם. ביניהן בלט חלקן הנכבד של דוגמניות העבר. כל מי שצולמה אצל מולה אי פעם באה לעשות לו כבוד. לא את כולן זיהיתי. הזמן, אתם יודעים, לא עושה חסד עם כולן. אבל, הגובה והבלונד השתמרו יפה, וגם עקבי הסטילטו עשו את שלהם. ברשימת המברכים הארוכה (שגם אני הייתי בתוכה) נאמרו מילות שבח רבות למולה, שהצילומים שלו משמשים תיעוד רב ערך לאופנה הישראלית משנות ה- 60 ועד שנות ה- 80, חלי גולדנברג קראה רשימה מפוכחת ורגישה שכתבה, וכולם , התנשקו, התרגשו, שתו ופיטפטו.
קארין דונסקי (מימין) וחלי גולדנברג (באמצע)
הטלוויזיה דפקה נוכחות מרשימה עם מצלמות ענק, ואני עם מצלמת המיני שלי נראינו קצת אאוטסיידרים. אבל בכל זאת הצלחתי לצלם כמה תמונות למזכרת. הנה הן לפניכן.
אני מברכת (וגם מוכרחה טיפול בפוטושופ)
על הקיר צילומים של מולה בשחור-לבן
תגובות אחרונות