You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
צילמתי את פריחת הדובדבן. פריחה מרהיבה. מהפנטת. רציתי להוסיף טקסט לצילומים. משהו לירי. אסתטי. אולי פילוסופי. כתבתי. מחקתי. נשאר רק זה.

לבן הוא צבע נעים. מחמיא לפנים ולאישיות. אבל, למרות מה שאמרתי כרגע, אפשר להיראות טוב בלבן ואפשר להיראות רע, תלוי בעיצוב הבגד ובהתאמה שבין הגוף לבגד. לבן לא אוהב טרנדים ובמיוחד לא פדים (fad = אופנה קצרת טווח שחולפת במהירות) לבן הוא צבע של זרימה, לכן לא כדאי לתת לו מראה מאולץ: צר מדי, עמוס מדי, או אופנתי מדי. כן, יש דבר כזה "אופנתי מדי" והוא לפעמים חולף עוד לפני שסיימתם להגות את צמד המילים האלה חמש פעמים ברצף.

1969- שמלת כלולות תקופתית ממחלקת הכלות של "מצקין" (חנות אופנה ידועה בת"א)
צילום: מולה עשת
אין עוד חג בין מועדי ישראל שזכה לכל כך הרבה שמות ומשמעויות: חג הביכורים, חג השבועות, חג מתן תורה וגם חג הפרחים. היפה מכולם הוא 'חג הפרחים' שהומצא על ידי התל-אביבים בשנת 1912, כשתל-אביב הייתה בת שלוש. כיאה לעיר שהתהדרה בשם אביבי כמו 'תל-אביב' חיפשו תושבי העיר חג שאפשר להעניק לו את השם 'חג הפרחים'.

שתי נערות תל-אביביות בחג הפרחים 1918
כבר שנים שאני לא מחמיצה שום תערוכת אופנה כשאני בחו"ל , וכמעט תמיד אני נהנית לראות את הדגמים שהיו בשעתם 'הצעקה האחרונה באופנה' כשהם הופכים לחתיכת היסטוריה אנושית שמוצגת במוזיאון. כמה מהתערוכות האלה אני זוכרת במיוחד, לרוב בגלל היכולת של המעצב לצלוח את מבחן הזמן בשלום ולפעמים בזכות הדיספליי היצירתי שהצליח להפוך ערימה של בגדים ישנים לחגיגה של צבעים וחדשנות. בין התערוכות הזכורות לטוב, שאותן יצא לי לראות, אני רוצה לציין את התערוכה של ג'יאני ורסאצ'ה במוזיאון לאמנות מודרנית בברלין (1994), את התערוכה של ג'יורג'יו ארמאני במרחצאות דיוקלטון ברומא (2004), את התערוכה של איב סאן לורן בפטיט פאלה בפריס(2010), ולאחרונה את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס בפריס.

הדברים שאנשים לקחו איתם במזוודות בסוף המאה ה-19
באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!
הנעליים האלה שראיתי באיינדהובן הזכירו לי את הפוסט שלי שנקרא בשם "לקטוף נעליים ישר מהעץ"

נעליים תלויות על חבל דק באמצע הרחוב הכי יפה באיינדהובן
מה הקטע הזה עם נעליים תלויות באוויר כשהן קשורות בשרוכים? הסתקרני ובדקתי והנה התשובה הכי ממצה שקיבלתי. הבאתי את התשובה כלשונה, באנגלית, אין לכם בעיה עם זה- נכון?
רשומה שלי על כפתורים מופיעה בגליון "עיניים" האחרון מס' 141, אייר תשע"ב, מאי 2012, עורך: תמיר ראונר. גליון זה עוסק כולו בכפתורים. הוא מקסים ומאיר עיניים ואת הרשומה שלי איירה בתיה קולטון באיורים ילדותיים שמוסיפים המון קסם לנושא.
זה שאני חולה על כפתורים, אולי כבר הבנתם מרשומות אחדות שהופיעו בבלוג שלי כמו למשל, חנות קטנה ומטריפה וזה שאני אוהבת לכתוב לילדים – אולי לא ידעתם, אז עכשיו- אתם יודעים, אז ברור שהשילוב המנצח שפירושו הוא לכתוב על כפתורים במגזין לילדים, עושה לי חגיגה בנשמה…
והנה הרשומה "כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח" לעיונכם, תהנו.

- כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח (דף ראשון)
- לקרוא את ההמשך »
"כל כפתור יבוא יומו" הוא הגירסה החיובית שלי לפתגם "כל כלב- יבוא יומו" שתמיד נשמע רע. הפתגם הזה משמש לי סיבה מוצדקת בשביל לא לזרוק מהבית שום כפתור, משום סוג שהוא. עגולים, מרובעים, סרוגים, ארוגים, צדף, מתכת, גדולים, קטנים, בקיצור הכול. הגודל לא קובע. גם לא הצורה. רק שיהיו חורים שאפשר לחעביר בהם מחט וחוט, ומה לעשות בהם אתם יכולים כבר להשאיר לדמיוני הפרוע. את האסופיים האלה אני שומרת בצנצנות, בקופסאות, בתיקים שסר חינם, ובעוד כמה מקומות שאני כבר בכלל לא זוכרת .

ביום ששי , 27 באפריל , בשעה 20:00, תשודר בערוץ 22 בתכנית "אולפן ששי" כתבה של אילן לוקאץ' על ישראל בשנת 2048. אילן מראיין אותי בכתבה זו על מאפייניה של האופנה בישראל בעוד שלושים שנה מהיום.
אני לא אגלה לכם מה עניתי, כי ספוילר זה לא הקטע שלי, אבל אני בטוחה שתהיו מופתעים מאוד לראות מה אני חושבת על עתיד האופנה בישראל…

כשהייתי קטנה רציתי להיות מוכרת בחנות ממתקים. דמיינתי לי חנות קטנה ומטריפה עם המון צנצנות מסודרות על מדפים ובתוכן סוכריות מכל הסוגים והמינים: סוכריות טופי פירות עטופות בנייר משומן , צבוט ומגולגל בשני קצותיו, סוכריות מחליפות צבעים שצריך להוציא אותן כל פעם מהפה בשביל לראות לאיזה צבע התחלפו, סוכריות חמוצות עם דוגמת פרח באמצע שהיו נמסות לאט בפה ובסוף קצת שורטות את הלשון, סוכריות סגלגלות בצבע שמנת, ורוד או תורקיז חיוור, שמוצצים אותן לאט ובסבלנות עד שחושפים את השקד שבפנים. דמיינתי גם שוקולדים קטנים ממולאים בקרם שמנת, או בליקר דובדבנים, עטופים בנייר כסף בצבעי אדום- כחול- צהוב, מונחים בקופסאות מרובעות, עגולות ומשולשות, שעליהן מופיע צילום של ורד אדום בשיא פריחתו, או של נערת פין-אפ, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה כך.
זה היה המגוון של סוכריות ילדותי. לא משהו שאפילו מתקרב למבחר של היום, אבל משהו שהספיק לי בהחלט בשביל חלום מפתה, מתוק ונחשק.
בחנות המטריפה שדמיינתי עמדו תמיד ריחות משכרים של קקאו, ליקר, תמצית וניל וניחוח לימון וניתן היה לבחור בה כל סוכריה שרצית ולמצוץ אותה בהנאה עד שהתפוגגה בפה. כדי להבין את החלום הזה, צריך לזכור, כי שנות ילדותי היו שנות צנע במדינת ישראל ושוקולדים וסוכריות היו יקרי מציאות. אני מניחה שבשל כך, היה החלום המתוק שלי, חלומם של עוד ילדים רבים מבני דורי.
כשגדלתי, פג קסמו של החלום, ואפילו 'צ'רלי בממלכת השוקולד' לא הצליח לעורר בי מחדש את התשוקה להיות מוקפת בממתקים. אבל, חלומות חייבים להתקיים, כי מה שווים החיים בלי חלום? וכך התחלפה לה חנות השוקולדים הקטנה והמטריפה של ילדותי בחנות לחומרי יצירה, שבה מוצגים על מדפים צפופים המון סרטים, כפתורים, אבזמים, מלמלות, חוטי צמר, חוטי כותנה, חרוזים, פונפונים, גדילים, טבעות מתכת, לחצניות ועוד… שרק מלראות אותם מתחילים להופיע אצלי סימני התמכרות קשים, המתבטאים בגירוי בלתי נשלט בידיים המתגעגעות ליצור.













תגובות אחרונות